רש"ש על בבא מציעא · דף 60b

במשנה סאתים חטים בשלש אסור. מלת אסור ליתא במשניו' וברי"ף וברא"ש:

שם ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. הא דתארוה בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (עד ב) במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמח ב) הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים:

שם עמדו חטים בל' דינרים. הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (יט ב) בס"ד ע"ש:

רש"י ד"ה נשך בלא תרבית. היכי מדמינין ליה. אולי היה כתוב בר"ת המ"ל ור"ל היכי משכחת לה דזהו לשון המורגל:

תד"ה למה. אורחא דקרא לכתוב לשון משונה כו'. ק"ל דאדרבה בבבא קמא (סה) אמרינן לימא קרא המצא המצא כו' וע"ש בתוס' ובגה"ש: