רש"ש על בבא מציעא · דף 4a

גמרא פיו יוכיח. יען דהסוגיא מוכחת להדיא דהשתא הדר ביה משנויא דר"פ ויליף מע"א גופי' (ומהנ"י ל"מ כן) ומפיו ה"נ להגיה אלא פיו יוכיח:

גמ' שם ללוה ל"ל סהדי דאי ה"ל סהדי ללוה לא בעי ר"ח לאשתבועי. כ"נ דצ"ל ושבינתיים למחוק וכ"נ מפרש"י:

רש"י ד"ה תורת הזמה ל"פ. דע"א כו' ליבטל עדותו בעדות שני עדים. לכאורה הנ"ל להגיה כעדות ש"ע בכ' ושוב התבוננתי דאולי ס"ל דע"א א"נ מזומם אלא ע"י שני עדים דאף דדעת הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו דעד המסייע פוטר משבועה אפי' אם כבר נתחייב ע"פ ע"א היינו אם מכחישו וכמו שבאר שם הטעם דכיון דקי"ל דעד המסייע פוטר ה"ל ג"כ כתרי משא"כ כשמזימו ה"ל כחד לגבי תרי ועוד כיון דהזמה איננה בגוף הענין רק על עצם העד ה"ל כע"א בהכחשה דל"כ הוא אבל לפי ראיית הרא"ש להא דעד מסייע פוטר מהך דר"ח ע"ש לכאורה יהיה מוכח ג"כ דע"א יוכל להזים את ע"א כיוצא בו דאל"כ ליפרוך מה להצ"ה שכן אינן מוזממים בכיוצא בהן ודו"ק:

בא"ד הל"ל נמי בע"א לא יחייבהו שבועה. כצ"ל:

תד"ה ותנא. וקשה כיון כו' הך בתרייתא דהילך כו'. כצ"ל: