רשב״א על יבמות · דף 9a

רבי אומר נאמר כאן עליה כו', מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. ולא גרסינן ושגגתו חטאת, דבעריות לא ידעינן דאית בהו חטאת אלא מהכא.

יחיד נשיא ומשיח מואם נפש אחת וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכו'. ואם תאמר תיפוק ליה מגוף הפרשה דכתיב גבי ואם נפש אחת והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה (במדבר טו, ל), אלמא על דבר שחייבין על זדונו כרת דבר הכתוב. יש לומר דסבירא ליה השתא דמגדף היינו מברך את השם, וכיון דלאו בע"ז איירי אכתי לא ידעינן בעבודה זרה דלא יהא חייב אלא על דבר שזדונו כרת אלא מדילפינן תחתון מעליון. ורבנן דרשי תורה אחת סבירא להו דמגדף היינו עובד עבודה זרה. ור"ע דאית ליה בסנהדרין (סד, ב. צ, ב ועי' כריתות ז, ב) דמגדף היינו מברך, ואפילו הכי אשכחן ליה בפרק כלל גדול (שבת סח, ב) דאית ליה הא דמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה. לאו דוקא כלישניה דר' יהושע דריש, אלא הכי דריש הוקשה כל התורה כולה למברך. (עי' מס' שבת סט, א ד"ה מה) ורבי דלית ליה היא היקשא כלל, משום דמפיק ליה להאי תורה אחת לכדתניא לקמן הואיל וחלק הכתוב כו'.

הא דאקשינן מאי ליתו ליתו פר וכו'. איכא למידק והלא כל זמן שאתה מחלקו משאר מחוייבי קרבן כע"ז, כן חלקת בקרבנותיהן. ויש לומר דבמיתתן וענשן אתה מחלקן משאר חייבי מיתות דעלמא, שאלו בסייף וממונן אבד, מה שאין כן בשום מקום חוץ מאלו אף כשתחלוק בקרבנותיהן אתה מחלקן מכל שאר חייבי קרבן הרמב"ן נר"ו.

והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפלוגתא ר"ע ורבנן. כלומר, דלר' עקיבא כיון דאית ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והוה להו כחייבי כריתות דלאו בני חליצה ויבום נינהו. והקשו בתוס' (ד"ה והרי) מנא לן דלר"ע לא מייבמן נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי הוה אמרינן דליבמה אי לאו דאמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. ויש לומר דלר' עקיבא גלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסו בהוא קדושין, הוא הדין חייבי לאוין. ואינהו דהוי בקיאי בדר"ע, אינהו ידעין דר"ע הכין הוה סבירא ליה ולפיכך מקשו הכי להדיא (ועיין רמב"ן). והארכתי בה יותר בלקוטין שלי בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' י"ט).