רשב״א על יבמות · דף 3b

חדא למעוטי צרת ממאנת. פירוש, ממאנת ביבם.

וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יבמות יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו. (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגהש"ס ותוס' ע"א כאן).

הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו. ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח.

והא דתני' שאין צרה אלא מאח. לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות.