ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא.
ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל.
ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (יבמות ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.
ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל.
ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (יבמות ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.