קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 10

כן אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומא' כתיב בה כעריות דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:

נישמעינ' מן הדא. תא שמע מברייתא השנוי' בתוספת' סוף מס' יבמות:

אסור בה. באשתו שנתייבמה כיון שנטמאה בבעילת אחיו:

ומותר בצרתה. אשתו השנייה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה:

ומותר באשת אחיו. שהיתה לו מלבד היבמה ולא אמרינן דאשת אחיו כצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין שהרי היתה אשת איש:

הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת לאחר שחזר ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שהרי צרתה שנתייבמת לו באיסור אסור' לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ גם לדידיה תאסור כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי דצרת סוטה מותרת לאחיו של הבועל:

אתייא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:

כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמרו דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו א"כ הך ברייתא אתיא כרבנן דר"ע:

כל עריות שאמרו. שהן ערו' אין צריכות הימנו גט אם ניסת למי שהיה ערוה עליו:

חוץ מאשת איש. שניס' ע"פ ב"ד דאצרכוה חכמים גט משני כדתנן במתני' ר"פ האשה רבה:

אף אחות אשתו ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו ושלא היו ממש בקידושין הראשונים וכשיצאו בלא גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחששא זו מצרי' ר"ע גט א"כ אשת אחיו נמי תהא אסורה לו שיאמרו אחיו כדין נשאה וכיון שהיא הסוטה צריכה הימנו גט כדין אשת איש שנטמא' יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת מתגרשת ואחת מתייבמת:

ברם כרבנן דהכא. והיינו ר' יוחנן דבסמוך דקאמר דבאשת אחיו אף רבנן מודו דצריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:

משום הלכות אשת איש קנה בה. כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאלו היא אשתו והצריכו ממנו גט:

וערוה היא. א"כ לדבריך שדנו. בה כאלו היא אשתו של השני ה"ל כאלו נשא אחיו אשה שהיא ערוה לו שהרי היא אסור' לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה:

א"ר חיננא. לעול' אפי' כרבנן דהכא נמי אתי' והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא דכי היכא דאמרי' בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא ביורשי' ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום:

אמר רבי חנניה ברי' דרבי הילל. ותדע דאתי' כרבנן דהכא דאי כרבנן דתמן אפי' בה יהא מותר דכיון דסברי שהיא יוצאת בלא גט מהשני מותרת לו דהא אנוסה היא א"ו דאתי' כרבנן דהכא וכיון דצריכ' גט אסורה לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה נמצא מחזיר גרושתו משניס':

צרת סוטה אסורה. דטומאה כתי' בה כעריות:

צרות גרושה. כלומר וצרות מחזיר גרושתו משניסת מותר' קס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה מק"ו השתא במותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת להשני באסור לה והיינו יבמה לא כ"ש אבל צרתה מותרת דלא אלים האי ק"ו למדחי צרה מיבום:

גרושה עצמה מותרת לביתה. כלו' ליבם. דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:

ופריך מהו פליג. מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר אלא צרת גרושה משמע גרושה עצמה אסורה:

ומשני בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרות נקט צרת גרושה ולא הזכיר גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה מותרת:

מריח ערוה נגעו בה. דסוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כבצרת ערוה:

מפני שכתוב בה טומאה בעריות. דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה: