תמן תנינן. מנחות רפ"ז:
קריאה במקור
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 3 · הלכה 6 · Segment 5
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מנחת חוטא של כהני'. כהן שמביא מנחה על שמיעת קול או על ביטוי שפתי' או על טומא' מקדש וקדשיו בדלי דלות:
נקמצת. כמנחת חוטא של ישראל ורבנן פליגי עליה וסברי דמנח' חוטא של כהנים אינה נקמצת אלא כולה כליל:
והיתה לכהן כמנח'. במנחת חוטא כתיב:
הרי היא כמנח' נדבתו. דאינה נקמצת ואינה כאכלת דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה:
הרי עשירית האיפה. היינו מנחת חובתו של כהן כמנחת חובתו של ישראל להקיש מה זו נקמצת אף זו נקמצת ודייק ליה מדלא כתיב והיתה לכהן כמנחתו אלא להקיש מנחת חוטא של כהן למנחת ישראל:
ת"ל וכל מנחת וכו'. לא תאכל מיותר אלא ה"ק כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו:
אילין שירים וכו'. מיבעי ליה אליבי' דר"ש הנך שירים דמנחת חוטא של כהנים מה דינו אם כהקומץ עצמו או כשירים:
אין תימר וכו'. כלומר ונפקא מיני' א"ת וכו':
אינו נותנן בלילה. דמנחה שהקריבה בלילה פסולה ככל הקרבנות דכתיב ביום זבחכם:
ואינו נותנן לאחר מיתה. אם מת הכהן בין הקרבת הקומץ להקרב' שירים דאין קרבן לאחר מיתה:
ואינו מחשב להן. שאם חישב מחשבת פיגול בשעה שמפזר' על הדשן נפסלין כקומץ עצמו:
מהו שיחשב להן. דהא לאו הקרבה היא או דלמא הקרבה מיקריא לה ולמ"ד כשיריי' הן מיבעי' ליה:
נישמעינה מן הדא. תא שמע:
ה"ג ראב"ש אומר מנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו וכו':
ר"י פריך מה אנן קיימין. באיזה דשן איירי ראב"ש:
אם בדשן שלמעלן. על תפוח הדשן גחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא לבסוף מתפזר על בית הדשן:
כבר אמר ר"ש. היינו דר"ש:
לדשן שלמטן. במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר. ל"א בבית הדשן שבעזרה במקום ששורפין שם פרים ושעירים הנשרפין:
הדא אמרה. מדאמר ראב"ש שקריבה בדשן שלמטה ש"מ דמשום שיריים הן וניתנין בלילה וכו':
ומחשב להן. דלא קרבי ע"ג המזבח:
אינו מחשב להן. דכיון דלא הוכשרו לאכילת אדם ולמזבח הרי הן כקרבן ומחשבה פוסלת בהן:
ר' בא בר ממל בעי. פריך:
הך ראב"ש. אליבא דמאן:
אין בשיטת אביו. כר"ש ס"ל ודריש לקראי כוותיה יקרב נמי השיריי' למעלה כר"ש ואי דריש לקראי כרבנן תהא קריב' כליל בלא קמיצה כרבנן:
ומשני בשיטת. ר"ש אביו אמר אלא דדריש לא תאכל כדמסיק:
ותהא כליל ולא תאכל. לראב"ש קאמר דקשיא ליה כיון דכתיב כליל תהיה פשיטא דלא תאכל ולמה לי לא תאכל:
ה"ג אלא לאכילה הקשיתיה ולא הקשיתי' לכליל תקטר. וה"פ הא דאקשינן מנחת חובתו לנדבתו היינו לענין דלא תאכל אבל לא לענין כליל תקטר והיכי דמי נקמצת והשירי' מתפזרי' על בית הדשן שלמטה לאיבוד:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1701fc377d29e539bca246b2b59b519c7f0bab2c9ea94b7dcd715aadec1372e7