2תלמוד
במשנה שנינו: אם צודה להם, לוקחים בידם מקלות.
אמר רבי יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): דיברה התורה בכל לשון: – התורה משתמשת בכל אופני הביטוי, ואינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעה לרוב עניין אחר, כמו: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (בראשית כד,כא) – עבד אברהם היה משתומם ומתפלא על הנערה ("משתאה" הוא לשון יחידאית, בניין התפעל מן השורש ש,א,ה). התורה השתמשה כאן בשורש ש,א,ה שמשמעו שמם, חרב, כמו: "שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב... וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ישעיהו ו,יא), "לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת" (שם לז,כו); וכן דיברו חכמים בכל לשון, שמזה שהיה לה לתורה להשתמש בלשון אחרת, ואף על פי כן לא נמנעה מלהשתמש בלשון שמשמעה אחר, למדו חכמים שלא להימנע מלומר לשון שנאמרה לרוב במשמעות אחרת, כמו שאמרו במשנה: כל גרב שהוא מחזיק סאתים (משנה תרומות י,ח) – "גרב" כאן הוא מין חבית של חרס המשמש לאחסון יין ושמן. אבל במקומות אחרים המילה "גרב" משמעה: מין שחין (מחלת עור), והיה לה למשנה לומר כאן "כל חבית" או "כל כלי", ואף על פי כן לא נמנעה מלומר "כל גרב"; וכן אמרו במשנתנו: אם צודה להם, לוקחים בידן מקלות – "צודה להם" כאן משמעו: הם מפחדים. אבל המילים "צודה להם" משמעם: אורב להם, כמו: "או השליך עליו בצדייה" - שצודה לו, "או השליך עליו כל כלי בלא צדייה" - שלא צודה לו (ספרי במדבר פסקה קס), והיה לה למשנה לומר כאן "אם היו מתייראים", ואף על פי כן לא נמנעה מלומר "אם צודה להם".
פירושו של הקטע הזה הוא על פי שו"ת רשב"א חלק א סימן תקכג (מלבד פירוש הצירוף "צודה להם" כאן). והוא מסיים בלשון זו: זהו שאני מפרש בו עד שנשמע בו טוב מזה.
"משתאה"
אונקלוס תרגם: וגברא שהי ובה מסתכל (מביט ומתבונן). ולפי זה, אפשר שעניין "משתאה" = משתעה, שהוא לשון ראייה והבטה (ישעיהו מא,כג: "וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה יַחְדָּו").
פירוש אחר: "משתאה" - ממתין (כך פירש רשב"א על פי אונקלוס), מלשון 'שאה' = שהה. פירוש אחר: משתומם, מוכה שאייה מרוב תימהון והתפלאות.
צודה להם
הצירוף "צודה להם" כאן בא מן הארמית הגלילית, ופירושו: הם מפחדים.
בירושלמי ברכות א,א אמרו: צדי לון מקומי חיותא (הם מפחדים מפני החיות).
ובירושלמי ברכות ז,ב ובבראשית רבה צא,ג אמרו: מיצרי (ב"שרידי הירושלמי": מיצדי) / וצרה (גרסה אחרת: וצדי) לי מינך (פחדתי ממך).
ובויקרא רבה יב,א ובאסתר רבה ה,א נאמר: וצדי לי מן נטוריא (ואני מפחד מן השומרים).
ובמדרש שמואל כד,ו נאמר: והוה צרי (צריך לומר: צדי) לי מינך דלא תקטול יתי.
ובמדרש תהילים קד,יט נאמר: וצרי (בכתבי יד: וצדי) ליה מיניה.
נראה שהמילה 'צודה' לקוחה מן הכתוב בשמואל א כד,יא: "וְאַתָּה צֹדֶה (אורב) אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
4כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ב,ז.
העומר הוא עשירית האיפה קמח שעורים, שהיו מקריבים בשישה עשר בניסן, כדי להתיר את התבואה החדשה. במוצאי יום טוב הראשון של פסח היו קוצרים שעורים וטוחנים אותם, אחר כך היו מנפים את הקמח עד שהוציאו ממנו עישרון אחד, והיו מקריבים אותו ביום שישה עשר בניסן ככל מנחה. ואפילו חל שישה עשר בניסן להיות בשבת, היו מביאים את העומר באותו יום, שדינו ככל קורבן שזמנו קבוע שדוחה את השבת.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי: – שואל: קצירת העומר, מהו שתדחה את השבת ביום? – כשחל שישה עשר בניסן להיות בשבת, ולא קצרו בלילה כמצוותו של העומר, האם מותר לקצור בשבת ביום, שאף הקצירה ביום דוחה את השבת, או שמא אסור לקצור בשבת ביום, שרק הקצירה בלילה דוחה את השבת?
התיב – השיב (הקשה בהבאת מקור לפתרון השאלה) רבי אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה מנחות י,ט) בעניין העומר: מצותו – של העומר, לקצור בלילה – במוצאי יום טוב הראשון של פסח, נקצר ביום - כשר – לעומר בדיעבד. ודוחה את השבת – רבי אביי סבור, שכוונת המשנה היא, שאף הקצירה ביום דוחה את השבת, ולכן, אם לא קצרו בלילה, מותר לקצור בשבת ביום.
ואומרים: ולא קיבלה (במקבילה: קבליה) – ולא קיבל אותה (רבי שמעון בן לקיש לא קיבל את דעתו של רבי אביי, מפני שהתקשה רבי שמעון בן לקיש בכוונת המשנה הזו עצמה, האם ההלכה "ודוחה את השבת" מוסבת על "מצוותו לקצור בלילה", ורק הקצירה בלילה דוחה את השבת, או שמא היא מוסבת אף על "נקצר ביום - כשר", ואף הקצירה ביום דוחה את השבת).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): חזר (במקבילה נוסף: ביה) רבי שמעון בן לקיש מן הדא: – חזר בו רבי שמעון בן לקיש (שינה את דעתו וקיבל את תשובתו של רבי אביי) מן זאת (בגלל המשנה הזאת (להלן ששנינו במנחות י,ג), המספרת כיצד היו עושים את קצירת העומר): כיון שחשיכה – כשהתחיל ליל שישה עשר בניסן, אומר להן – שליח בית דין שקוצר את העומר שואל את בני העיירות הסמוכות למקום הקצירה שנתכנסו לשם בשעת הקצירה: בא השמש? – שקע השמש? - אומרים: הין – וכולם עונים לו: כן. - בא השמש? - אומרים: הין... – שליח בית דין שואל אותם כמה שאלות. כל שאלה הוא שואל שלוש פעמים, ועל כל שאלה הם עונים לו בכל פעם "הן". ושנינו שם: בשבת – אם שישה עשר בניסן חל בשבת, אומר להם: – שליח בית דין שואל אותם עוד: שבת זו? – אקצור בשבת זו? - אומרים: הין – וכולם עונים לו: כן. - שבת זו? - אומרים: הין – כך שלוש פעמים. מה אנן קיימין? – במה אנו עומדים (עסוקים)? (במה ההלכה ששנינו במשנה מנחות י,ט: "ודוחה את השבת" מדברת?) אם ללילה – אם נאמרה הלכה זו לעניין לילה, שהקצירה בלילה דוחה את השבת, - כבר הוא אומר (צריך לומר כמו במקבילה: אמור) – כבר שנינו במשנה מנחות י,ג, המספרת כיצד היו עושים את קצירת העומר, שהקצירה בלילה דוחה את השבת. אלא אם אינו עניין ללילה – אם אין בהלכה זו צורך לעניין לילה, תניהו עניין ליום – השתמש בהלכה זו לעניין יום, שהקצירה ביום דוחה את השבת, ולכן, אם לא קצרו בלילה, מותר לקצור בשבת ביום.
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.
המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו יכול לבוא לפני השאלה, לעיתים תוך ציון נושא השאלה במילים ספורות לפני המונח.
המונח "התיב" מציע קושיות. תפקידו העיקרי של המונח הוא לפרוך דעות המופיעות לפני כן. במקומות אחרים, המונח בא אחרי בעיות כדי לפשוט אותן, כמו כאן (אפשר לראות הוראה זו של המונח כשינוי של הוראתו העיקרית, שכן כאן המונח מציע קושיה על הבעיה, לאמור: כיצד אפשר לשאול בקשר למקרה דנן, שהרי התשובה לכך עולה בבירור ממקור ספרותי מסוים או מן הסברה). במקרים כאלה, המונח מציע כמעט תמיד מקרה או מקור ספרותי, ועל כן הסגנון הרגיל בכגון זה הוא "התיב... הרי / והא תני/נן" וכדומה.
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. לעיתים המונח מציע קושיות שמטרתן לפשוט בעיה הבאה בשלב הקודם של הסוגיה, כמו כאן.
המונח "חזר ביה רבי פלוני" מציע את חזרתו של חכם מסוים מדעה שהחזיק בה לפני כן. בדרך כלל, המונח מציע חזרה מקביעות (כאן נראה שהמונח מציע חזרה משאלה. אלא שאפשר לפרש שכאן עיקר החזרה הוא מכך ש"לא קבליה", אף על פי שכתוצאה מכך נפשטה הבעיה שהציע רבי שמעון בן לקיש בתחילת הדיון). בחלק ממקומות אלה מוצע מקור ספרותי שבגללו חזר בו (כמו כאן), בדרך כלל אחרי המונח, ונראה שבמקרים אלה יש לפרש את הביטוי במובן: חזר בו רבי פלוני לאור המקור שצוין ("הדא").
המונח "מה אנן קיימין" שואל באיזה מקרה יש להעמיד מקור ספרותי מסוים. המונח מציע שאלות המשמשות כפתיח לתשובות, שאחד מתפקידיהן הוא הצעת פרשנות למקור הנידון, כדי שמקור זה יוכל למלא תפקיד מסוים במשא ומתן התלמודי, כגון פשיטת בעיה (כמו כאן). המונח יכול להיות מוסב על פסוקים, מקורות תנאיים, או מקורות אמוראיים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא מנחות י,כג שנו: יום הנף שחל להיות בשבת דוחה את השבת בקצירת העומר. כיצד הם עושים? - ...כיוון שחשיכה, אומר להם: בשבת זו? בשבת זו? בשבת זו? ...והם אומרים לו: הן, הן, הן...
מהתוספתא רואים, שעיקרו של הסיפור כיצד היו עושים את קצירת העומר בא ללמד שקצירת העומר דוחה את השבת, שכן התוספתא מספרת סיפור זה לאחר שהיא אומרת שקצירת העומר דוחה את השבת. בכך יוטעם מה שאמרו בירושלמי כאן: "אם ללילה - כבר הוא אמור".
לפי הבבלי מנחות עב,ב, אם הדין הוא שנקצר ביום, אפילו שלא ביום שישה עשר בניסן, - כשר, הרי שאין הקצירה דוחה שבת, משום שאפשר לקצור שלא ביום שישה עשר בניסן, ואם הדין הוא שנקצר ביום - פסול, הרי שהקצירה דוחה שבת, ולדברי התנא במשנה מנחות י,ט שנקצר ביום כשר, כוונת המשנה האומרת "דוחה את השבת" היא, שהקרבת העומר דוחה שבת, אבל הקצירה אינה דוחה שבת. אבל לפי הירושלמי כאן, נקצר ביום - כשר, ואף הקצירה ביום דוחה את השבת, כמו שאמר רבי אחא.
בירושלמי כאן השתמשו בביאור משנה במידת "אם אינו עניין ל... תנהו עניין ל...", שהיא מהמידות שהתורה נדרשת בהן.
שואלים: דבר שהוא דוחה את השבת ביום – דבר מצווה שמותר לעשותו בשבת ביום ולא בלילה (משום שמצוותו ביום), מכשירין (צריך לומר כמו במקבילה: מכשיריו) מהו שידחו את השבת בלילה? – האם מכשיריו של הדבר דוחים את השבת בלילה? (האם מותר לעשות אף בשבת בלילה (בליל השבת) את האמצעים המסייעים לעשייתו של הדבר, משום שהלילה והיום הם יום אחד, או שמא מותר לעשות אותם רק בשבת ביום, משום שהדבר דוחה את השבת רק ביום? (להלן מובאות דוגמאות))
ומשיבים (בהבאת מקור לפתרון השאלה): והתנינן (=והא תנינן): – והרי שנינו (משנה תמיד א,ג) בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר: העמידו עושה (במקבילה: עושי) חביתין לעשות חביתן (גם במקבילה ובכמה כתבי יד של המשנה ושל הבבלי: 'חביתן') – כוונת המשנה שהעמידו איש בלשכת עושי חביתים לחמם מים להכנת מנחת החביתים של הכוהן הגדול (מנחת החביתים באה רבוכה, שהסולת חלוטה במים רותחים, ולשים אותה בהם). הקרבת מנחת החביתים דוחה את השבת ביום, וחימום מים להכנתה היה בעוד לילה, ומשמע אפילו בשבת (לישתה ועריכתה ואפייתה של מנחת החביתים דוחות את השבת ביום, ואי אפשר לעשותן בלילה. ראה משנה מנחות יא,ג וירושלמי שקלים ז,ז ובבלי תמיד). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים (את התשובה): תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), בחול – משנה זו מדברת ביום שאינו שבת, אבל בשבת - אפשר שחימום מים להכנת מנחת החביתים היה ביום ולא בלילה. ואין ללמוד מכאן, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ומשיבים (על הדחייה): תנא – שנה (ברייתא) רבי חייה בר אדא: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול ובין בשבת – כך נאמר בברייתא למסכת תמיד (שהיתה לפני אמורא זה ששנה אותה) בסיום תיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר. הרי שסדר התמיד המתואר במסכת זו היה אף בשבת, ובכללו הכנת מנחת החביתים. מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו יכול לבוא לפני השאלה, לעיתים תוך ציון נושא השאלה במילים ספורות לפני המונח (כמו כאן).
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. לעיתים המונח מציע קושיות שמטרתן לפשוט בעיה הבאה בשלב הקודם של הסוגיה.
המונח "תיפתר" מציע פרשנות למקורות ספרותיים המבוססת על אוקימתות. המונח ממלא תפקידים שונים. במקומות רבים הוא מתרץ קושיות. במקומות אחרים המונח דוחה מסקנות שהוצעו בשלב הקודם של הסוגיה, כגון פשיטת בעיות. המונח מציע אוקימתות מסוגים שונים. הוא מופיע בכמה סגנונות, כגון "תיפתר ב-[מקרה מסוים]".
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. המונח הזה עשוי להציע ברייתות מסוגים שונים, ובהן ברייתות המיוחסות לאמוראים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הסיום הקדום של מסכת תמיד היה: "זה הוא סדר תמיד לעבודת בית אלוהינו" (משנה תמיד ז,ג). סיום זה כבר היה לפני שונה הברייתא בירושלמי כאן ובמקבילה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 979). הוא הוסיף בברייתא שלו: "בין בחול בין בשבת" ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 30).
תנאים נחלקו בעניין מכשירי מצווה. לדעת רבי אליעזר מכשירי מצווה דוחים את השבת כשם שהמצווה עצמה דוחה את השבת, אבל לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא, מכשירי מצווה שאפשר לעשותם מערב שבת - אינם דוחים את השבת, אבל מכשירי מצווה שאי אפשר לעשותם מערב שבת - דוחים את השבת.
מחלוקת זו נשנית במשנה פסחים ו,א-ב בעניין מכשירי קורבן פסח בשבת. דעת רבי אליעזר היא, שמכשירי קורבן פסח דוחים שבת. גם מכשירי שתי הלחם (אפייתם) דוחים את השבת לרבי אליעזר, כמובא בברייתא בבבלי שבת קלא,א.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא נשנית במשנה שבת יט,א גם בעניין מכשירי מילה בשבת. ולא מכשירי מילה בלבד דוחים שבת לדעת רבי אליעזר, אלא גם מכשירי לולב, מכשירי סוכה, מכשירי מצה ומכשירי שופר. בירושלמי שבת יט,א חולקים אמוראים בדעת רבי אליעזר, האם מכשירי מצוות אלו בלבד דוחים שבת, או כל מכשירי מצווה דוחים שבת.
מחלוקת זו, שנמסרה בשם רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא, בוודאי מקורה בזמן קדום הרבה לדורם, שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים הקריבו קורבנות בכל שבת ושבת והוצרכו להחליט האם מכשירי קורבן דוחים את השבת כקורבן עצמו.
רבי אליעזר השמותי, כשאר חברי בית שמאי, נטה למסורת הכוהנים בענייני בית המקדש וקורבנות. ולכן יש לשער, שההלכה על מכשירי קורבן שדוחים את השבת, שנמסרה בשמו, קדומה היא, והיא מסורת הכוהנים בבית המקדש עצמו.
בניגוד להשקפת הכוהנים, יש לשער, שבית הלל נקטו בשיטה שנקבעה בבית המדרש על שם רבי יהושע ורבי עקיבא. בימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא נתגלעה המחלוקת בעניין זה בבית המדרש, ברם איסור מכשירי קורבן בשבת היה מסורת קבועה לבית הלל כמו שהיתרם היה מסורת שמותית.
ההשערה שרבי אליעזר, המתיר מכשירי מצווה, מוסר בהלכה זו את שיטתם של כוהני המקדש ובית שמאי, מתאשרת לפי שתי מסורות שנשתמרו במשנתנו, האחת במשנה עירובין י,יג, והשנייה במשנה תמיד א,ג.
בעירובין שנינו: "חותכים יבלת במקדש (כוהן שעלתה בו יבלת, הואיל והיא מעכבת את עבודתו במקדש, שעושה אותו לבעל מום, רשאי הוא לחתוך אותה בשבת), אבל לא במדינה". בבבלי אמרו, שמשנתנו רבי אליעזר היא, שאמר מכשירי מצווה דוחים את השבת. ואף שמשנתנו רבי אליעזר היא, הרי אין להטיל ספק בעדותה שנהגו למעשה במקדש שמכשירי קורבן דוחים את השבת.
עוד הוכחה שנהגו במקדש להקל במכשירי קורבן, כדברי רבי אליעזר, יש להביא מהמשנה בתמיד שבה נאמר: "העמידו עושי חביתים לעשות חביתים", ואמרו בבבלי: "להחם חמין לרביכה", וגם הירושלמי פירש כן את המשנה. וכבר הקשה ב"אור שמח" (בית הבחירה ח,יא), מדוע התירו לחמם מים בשבת להכנת מנחת החביתים, והרי אפשר לחמם מערב שבת.
מכל האמור ברור, שהכוהנים במקדש נהגו כבית שמאי וכדברי רבי אליעזר, ולא כרבי עקיבא, והם סברו שמכשירי קורבן דוחים את השבת כקורבן עצמו, ולכן נהגו להעמיד עושי חביתים להחם חמין לרביכה, אף על פי שאפשר לעשות זאת מערב שבת ("הפרושים ואנשי כנסת הגדולה", "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס").
ומשיבים עוד (בהבאת מקור נוסף לפתרון השאלה לעיל): והתנינן (=והא תנינן): – והרי שנינו (משנה מנחות י,ד) בעניין העומר: קצרוהו – קצרו את העומר, היינו את השיבולים, ונתנוהו בקופות – והכניסו את השיבולים בסלים, הביאוהו לעזרה – לחצר בית המקדש, והיו מהבהבין אותו באור – ושם היו קולים את השיבולים באש, כדי לקיים בו מצות קלי – שכתוב: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ... תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב,יד), ופירשו חכמים, שבמנחת העומר הכתוב מדבר. הקרבת מנחת העומר דוחה את השבת ביום, והבהוב השיבולים האמור במשנה זו היה בלילה לאחר הקצירה, ומשמע אפילו בשבת (הירושלמי קיצר והביא רק את תחילתה של המשנה, שהם דברי רבי מאיר הסובר שהיו מהבהבים את גרעיני השעורה בעודם בשיבולים, אבל חכמים סוברים שהיו קולים את גרעיני השעורה אחרי שהוציאו אותם מהשיבולים. בהמשך המשנה שנינו, שלאחר הקלייה טחנו את גרעיני השעורה. אף הטחינה האמורה במשנה זו היתה בלילה לאחר הקצירה, ומשמע אפילו בשבת). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים (את התשובה): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) (במסירה שלפנינו נמחק "אמר רבי יוסה" ונכתב על ידי מגיה: "דברי רבי מאיר" (והוא סיום המשנה במנחות) "רבי יוסי (האמורא) אומר". ובמקבילה: אמר רבי יוסה): מכיון שהתחיל במצוה, אומרים לו: מָרֵק – מכיוון שהתחיל את מצוות העומר בלילה, שמצוותו לקצור בלילה, ואפילו בשבת, אומרים לו שיגמור את המצווה בלילה, ולכן אף ההבהוב, שהוא גמר הקצירה, היה בלילה. ואין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום, כשאין מתחילים את מצוותו בלילה.
התיב – השיב (הקשה) רבי יודן קפודקייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) קומי – לפני רבי יוסה: הגע עצמך (גרום יגיעה לעצמך) שבא מן העלייה – תניח שהביאו את העומר מהתבואה הישנה שבעלייה (קומה עליונה בבית) ולא מהתבואה החדשה. מכיון שהתחיל במצוה (צריך לומר כמו במקבילה: כיון שלא התחיל במצוה), אין אומרים לו: מרק!"?! (בתמיהה) – וכי, מכיוון שלא התחיל את מצוות העומר בלילה, שלא קצר, אין אומרים לו שיגמור את המצווה בלילה ויהבהב?! והרי ודאי, שאף על פי שלא התחיל את מצוות העומר בלילה, מכל מקום מהבהב בלילה, ואפילו בשבת. ואם כן, מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
המונח "התיב" מציע קושיות. תפקידו העיקרי של המונח הוא לפרוך דעות המופיעות לפני כן. על פי רוב אלו הן דעות אמוראיות. "התיב" כזה יכול להציע מקרה שממנו מקשים על הדעה הקודמת. כשהמונח בא בצורת היחיד, הוא עשוי להופיע בסגנון "התיב רבי פלוני קומי רבי אלמוני".
המונח "הגע עצמך" (נראה שיש לגזור את המילה 'הגע' במונח זה מן השורש יג"ע ולא מן השורש נג"ע) מציין מקרה מיוחד, שלכאורה כלול בכלל שמופיע לפניו, המצריך עיון ותשומת לב מיוחדת. על פי רוב, המונח מציע מקרה שממנו מקשים או שואלים על האמור לפניו. על פי רוב, המונח במובן זה בא כדי לפרוך את הדעה שלפניה, אולם לעיתים המונח מציע קושיות כדי לפשוט בעיה או לתרץ קושיה. במקומות אחדים מוצעות קושיות אלו בסגנון כמו: "התיב... הגע עצמך" (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
התיב – השיב (הקשה בהבאת מקור נוסף לפתרון השאלה לעיל) רבי יעקב בר סוסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (במקבילה נוסף: קומי רבי יוסה): והתנינן (=והא תנינן): – והרי שנינו (במשנתנו): שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש – עדי החודש מותרים לחלל את השבת וללכת אף בשבת בלילה להעיד לפני בית הדין, כדי שיקדשו בית הדין את החודש בשבת ביום על פי עדותם, שקידוש החודש דוחה את השבת ביום (שאין מקדשים את החודש בלילה אלא ביום). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
אמר להן (צריך לומר כמו במקבילה: אמר ליה): – אמר לו (רבי יוסה לרבי יעקב בר סוסיי בדחיית התשובה שהשיב לפניו): מכיון שהיום צריך ללילה והלילה צריך ליום, כמי שכולו יום – מכיוון שכדי שיגיעו עדי החודש לבית הדין ויקדשו בית הדין את החודש ביום על פי עדותם, הם צריכים ללכת אף בלילה שלפני היום, שאם לא ילכו בלילה שלפני היום אלא ביום בלבד - לא יגיעו לבית הדין באותו היום, הרי שהלילה נחשב כמו היום, ולכן הם מותרים ללכת אף בשבת בלילה. ואין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום, כשאין צריכים לעשות אותם בלילה כדי שייעשה הדבר ביום.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – בדחייה נוספת של התשובה שהשיב רבי יעקב בר סוסיי: ולא למפריעו הוא קדוש? – וכי אין החודש מתקדש למפרע (לשעבר)? מכיון שהוא קדוש למפריעו, הוא יום הוא לילה – מכיוון שהחודש מתקדש למפרע, שכשבית הדין מקדשים את החודש ביום, החודש מתקדש מתחילת הלילה שהיה קודם היום, לכן אין הבדל בין היום והלילה, וגם הלילה דינו כדין היום, ולכן עדי החודש מותרים ללכת אף בשבת בלילה. ואין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
המילים "והלילה צריך ליום" שאמר רבי יוסה יתרות. ונראה שהוא אשגרה ממה שאמרו בירושלמי פסחים א,ג: אמר רבי יוסה: מכיוון שזה צריך לזה וזה צריך לזה, כמי שכולן אחד.
• • •