1משנה
החל ממשנה זו ועד סוף המסכת עוסקות המשניות בדיני תקיעת שופר בראש השנה. משנה זו באה ללמד, אילו שופרות כשרים לתקוע בהם בראש השנה.
כל השופרות כשירין – לתקיעה בראש השנה, הן שופר של איל (כבש זכר, שהוא מין בהמה) והן שופר של יעל (עז בר, שהוא מין חיה), חוץ משל פרה – והוא הדין משל שור, מפני שהוא קרן – הוא נקרא קרן ואינו נקרא שופר, ובראש השנה צריך דווקא שופר. אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (בדברי ה' על הקפת יריחו בעת כיבושה): "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (שופר העשוי מקרן איל) כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ" (יהושע ו,ה) – כשיתקעו בשופר תקיעה ארוכה, ישמיעו כל העם זעקת מלחמה גדולה והחומה תיפול במקומה. מכאן שגם שופר של איל נקרא קרן. ואם קרן של איל כשרה לתקיעה בראש השנה, מפני מה קרן של פרה לא תהיה כשרה לתקיעה?.
משנה זו דנה בשופר של ראש השנה, אך היא אינה מציינת זאת. הדבר קשה, משום שבמשנה הבאה התנא מפרש שהוא דן בשופר של ראש השנה. זאת ועוד, המשנה הזו קובעת כי "כל השופרות כשרים חוץ...", ולפי המשנה הבאה "שופר של ראש השנה של יעל פשוט". הרבה מהראשונים סוברים, שאין מחלוקת בין המשניות, משנה זו עניינה לכתחילה, ב"מצווה מן המובחר", והמשנה הבאה עוסקת בדיעבד.
מכמה מקורות יש ללמוד שנהגו לתקוע בשופר בשעת קידוש החודש. לפי זה, יש להציע, שבהמשך למשנה הקודמת, שעניינה דיני קידוש החודש, ובכלל זה שיאמרו "מקודש, מקודש", התנא ממשיך לדון גם במשנה זו בעניין הנוגע לקידוש החודש, והוא התקיעה שנהגו לתקוע בקידוש החודש, והוא קובע שלתקיעה זו כל השופרות כשרים. אגב משנה זו, שעניינה שופר של ראש חודש, הובאו גם ענייניהם של שופרות אחרים: שופר של ראש השנה, תעניות ויובל ("תרביץ" נד).
נוסח המשנה שבבבלי: "שנאמר: 'והיה במשוך בקרן היובל'", ללא המשך הכתוב, שלא כמו נוסח המשנה שבירושלמי. אבל בכתב יד של המשנה ובכמה כתבי יד של הבבלי גרסת הכתוב כמו בירושלמי, וכן הוא בכמה דפוסים של המשנה ובכמה ראשונים. וברור שראית רבי יוסי היא מראשו ומסופו של הכתוב, שאף שנקרא בסיפא "שופר", מכל מקום ברישא נקרא "קרן". ואולי היה כתוב בבבלי "וגו'" ונשמט בטעות.
המשנה אמרה "של פרה" ולא "של שור", מפני שדרכם היה להשתמש בקרניים של פרה יותר מבשל שור ("מרומי שדה").
• • •
2תלמוד
אומרים: הוון בעיי מימר: – היו (חכמים בימי האמוראים) רוצים לומר: ולא פליגין – ואין חלוקים (רבי יוסי וחכמים במשנה אינם חולקים זה על זה, שלדברי הכל שופר של פרה פסול, אלא שטעמם של חכמים לא נראה לרבי יוסי והוא הקשה עליו). אשכח(ת) תני: – נמצא שנוי (מצאו ברייתא ששנו בה): רבי יוסה מכשיר בשל פרה, וחכמים פוסלין – הרי שנחלקו רבי יוסי וחכמים בשופר של פרה.
בדרך כלל המונח "הוון בעיי מימר" מציע "הווה אמינא" עלומת שם שנדחית בהמשך. הוראה זו של המונח שכיחה לפני ניסיון ליישב, לברר או לצמצם מחלוקות, בסגנון כגון "ולא פליגין". המונח בהוראה זו עשוי להידחות בהמשך על ידי דחייה של האפשרות שהוצעה אחרי המונח (כגון "אשכח תני"). במספר מקומות נראה שהמונח מוסב ישירות על המשנה.
המונח "ולא פליגין" מציע ששני היגדים שלכאורה חלוקים זה על זה אינם סותרים זה את זה. המונח יכול להיות מוסב על מחלוקות לכאורה בין שתי מימרות אמוראיות או בין שתי מימרות תנאיות (כמו כאן, מתייחס לשתי דעות באותה משנה). במקומות אחדים לא מוצע כל הסבר אחרי המונח (כמו כאן). במקרים אלה האפשרות שהדעות הסותרות אינן חלוקות נדחית ("ולא פליגין. אשכח תני (שיש מחלוקת)"), ואמנם נראה שההצעה ש"לא פליגין" אינה אלא "הווה אמינא".
המונח "אשכח תני" (לפעמים משתבש כ"אשכחת תני", כמו כאן) מציע ברייתא או קיצור או ניסוח אחר של ברייתא, המכריעה בנוגע לעניין שלגביו שורר חוסר ודאות. המונח מציע הכרעות בעקבות סוגים שונים של חוסר ודאות. לכן המונח יכול להציע פשיטת בעיה, תגובה לקושיה, שלילת "הווה אמינא" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
ואומרים: מה טעמיה דרבי יוסי? – מה טעמו של רבי יוסי (מה מקורו בכתוב שהוא מכשיר בשופר של פרה)? - נאמר: "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר" (יהושע ו,ה) – מכאן שגם שופר של איל נקרא קרן. וכמו שקרן של איל כשרה לתקיעה, גם קרן של פרה כשרה לתקיעה (כמו שאמר רבי יוסי במשנה).
ואומרים: מה טעמון דרבנן? – מה טעמם של חכמים (מה מקורם בכתוב שהם פוסלים בשופר של פרה)? - נאמר: "וְתִיטַב לי'י מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים סט,לב) – המתפלל שנודר לשיר שיר תודה לה' אומר: התודה שאביע בשירי תהא חביבה בעיני ה' יותר מקורבן תודה של שור ושל פר בעל קרניים ובעל פרסות. מכאן ששופר של שור ושל פר נקרא קרן, והוא הדין של פרה, 'מקרן' כתיב (מילים אלו הן באשגרה מהירושלמי שבת ב,ג).
הנוסח של הסופר במסירה שלפנינו: "מה טעמון דרבנן? - והיה במשוך בקרן היובל. - מה טעמיה דרבי יוסה? - ותיטב לי'י משור פר מקרין מפריס, מקרן כתיב". ומגיה תיקן.
השאלה "מה טעמיה דרבי יוסי?" מיותרת, שהרי טעמו של רבי יוסי אמור במשנה. ונראה שהנוסח המקורי של הירושלמי היה: "והיה במשוך בקרן היובל. - מה טעמון דרבנן? - ותיטב לי'י משור פר מקרין מפריס, מקרן כתיב". בנוסח המקורי המילים "והיה במשוך בקרן היובל" הן פסקה מהמשנה, ולא שאלו בירושלמי אלא "מה טעמון דרבנן?". אבל הסופר במסירה שלפנינו או אחד ממעתיקי הירושלמי שלפניו טעה וחשב שחסרות המילים "מה טעמיה דרבי יוסי?" והשלימן, אלא שנשתבש והפך בין רבי יוסי לרבנן.
ושואלים: ורבנן! – וחכמים! (מה חכמים משיבים לרבי יוסי שהקשה על טעמם?)
ומשיבים: כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר – כל השופרות נקראים גם בשם קרן, אבל של פרה נקרא קרן בלבד, ואינו נקרא שופר, ולכן קרן של פרה אינה כשרה לתקיעה. כך השיבו חכמים לרבי יוסי.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על מה שהשיבו חכמים לרבי יוסי): הרי של יעל, הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר! – הרי קרן של יעל אינה נקראת קרן וגם אינה נקראת שופר, ואף על פי כן קרן של יעל כשרה לתקיעה (כמו ששנינו במשנה להלן הלכה ג: שופר של ראש השנה - של יעל)! ומפני מה קרן של פרה שנקראת קרן לא תהיה כשרה לתקיעה?
ואומרים: מאי כדון? – מהו (מהי) עכשיו? (עכשיו שהקשו על מה שהשיבו חכמים לרבי יוסי, מה טעמם של חכמים שפוסלים בשופר של פרה?) - כהיא (כההיא) דאמר – כאותה (כמו המימרה ההיא) שאמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שנייא היא – שונה היא (קרן של פרה משאר השופרות), שאין קטיגור (מלמד חובה, הטוען להרשעת הנידונים בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) נעשה סניגור (מלמד זכות, הטוען לטובת הנידונים בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) – הואיל והפרה מזכירה את חטא העגל, והרי היא בבחינת קטיגור, לפיכך אי אפשר להשתמש בקרנה לשם שופר, שהוא בבחינת סניגור, בזמן שבאים בראש השנה לבקש סליחה מאת הקב"ה. זה טעמם של חכמים שפוסלים בשופר של פרה (המימרה של רבי לוי "שאין קטיגור נעשה סניגור" נאמרה במקום אחר, והמילים "שנייא היא" הן משל עורך הסוגיה).
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק או סברה.
המונח "התיב" ("התיבון" בלשון רבים) מציע קושיות. תפקידו העיקרי של המונח הוא לפרוך דעות המופיעות לפני כן. בכמה מקומות המונח בא בלשון רבים ובצורה סתמית ("התיבון"), בלי לפרש את זהותם של המקשים.
המונח "הרי" מסב את תשומת ליבו של הלומד למקרה, עובדה או קביעה הלכתית שיש בה כדי להוביל את הלומד למסקנה מסוימת. תפקידו הרווח ביותר של המונח הוא להציע קושיות - בדרך כלל קושיות שמטרתן לפרוך קביעה שלפניהן. לפעמים המונח בא אחרי מונחי קושיה אחרים, כגון "התיבון", כדי לפרט את הקושיה שתחילתה הוצעה במונחים אלה. בכמה מקומות המונח בא פעמיים בזה אחר זה, בפעם הראשונה הוא מציע מקרה שממנו מקשים, ובפעם השנייה הוא מציין את המסקנה הנובעת ממקרה זה.
המונח "מיי כדון" ("מיי" = מה היא. הצורה "מאי כדון" משקפת השפעה בבלית) מציע פתרונות לקשיים מסוגים שונים העולים בשלב הקודם של הסוגיה, כגון תירוץ לקושיה שלא ניתרצה.
המונח "כיי דאמר רבי פלוני" ("כהיא דאמר רבי פלוני") מציע מימרות המסייעות בדרכים שונות למה שנאמר לפני המונח, או הפושטות בעיות או מתרצות קושיות שלפני המונח. המונח מציע מימרות אמוראים שנאמרו לעניין אחר ובהקשר ספרותי וענייני אחר.
בדרך כלל המונח "שנייא היא" מתפרש בניחותא, והוא מציע הבחנות עקרוניות בין עניינים שונים שהושוו בשלב קודם של הסוגיה. למונח בהוראה זו כמה שימושים עיקריים, ובהם: תירוץ קושיות. הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא", ואחר כך מובא הסבר להבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו. לעיתים הסבר זה מבוסס על קביעה עובדתית או על קביעה עקרונית, ואז הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא ש-(עובדה / עיקרון)" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כו,א אמרו: שפיר קאמר להו רבי יוסי לרבנן! - ורבנן: כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר (רש"י: אקרו קרן - כדאמרן, ואקרו שופר - דכתיב במתן תורה (שמות יט): "במשוך היובל" וגו', וכתיב: "ויהי קול השופר"), דפרה - קרן אקרי, שופר - לא אקרי, דכתיב: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים לג) (רש"י: של בכור שורו). - ורבי יוסי אמר לך: דפרה נמי אקרי שופר, דכתיב: "ותיטב לה' משור פר" (תהילים סט), אם שור - למה פר, ואם פר - למה שור? אלא מאי "משור פר" - משופר (רש"י: ובשור קא משתעי קרא). - ורבנן: כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: מאי "משור פר" - משור שהוא פר.
עולא אמר: היינו טעמא דרבנן - כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: מפני מה אין כוהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור (רש"י: זהב העגל) נעשה סניגור (רש"י: ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא). - ...והא תנא "מפני שהוא קרן" קאמר! - חדא ועוד קאמר; חדא: דאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד: מפני שהוא קרן. - ורבי יוסי אמר לך: דקא אמרת אין קטיגור נעשה סניגור - הני מילי מבפנים, והאי שופר - מבחוץ הוא. ודקא אמרת מפני שהוא קרן - כל השופרות נמי אקרו קרן.
אביי אמר: היינו טעמייהו דרבנן: שופר אחד אמר רחמנא, ולא שניים ושלושה שופרות. והא דפרה, כיוון דקאי גילדי גילדי - כשניים ושלושה שופרות דמי. - והא תנא "מפני שהוא קרן" קאמר! - חדא ועוד קאמר; חדא: דשופר אחד אמר רחמנא, ועוד: מפני שהוא קרן. - ורבי יוסי אמר לך: דקאמרת שופר אחד אמר רחמנא - כיוון דמחברי אהדדי חד הוא, ודקאמרת מפני שהוא קרן - כל השופרות נמי אקרו קרן.
בירושלמי הביאו את הפסוק "ותיטב לה' משור פר" כראיה לחכמים ששופר של פרה נקרא קרן, ואילו בבבלי הביאו את הפסוק הזה כראיה לרבי יוסי ששופר של פרה נקרא שופר. אפשר שהבבלי הזה היה המקור לשיבוש הנוסח של הסופר במסירה שלפנינו. בירושלמי הקשו על מה שהשיבו חכמים לרבי יוסי, ונדחה טעמם של חכמים הנזכר במשנה ששופר של פרה פסול מפני שהוא קרן, ואמרו שטעמם של חכמים הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אבל בבבלי לא הקשו על מה שהשיבו חכמים לרבי יוסי, ולא נדחה טעמם של חכמים "מפני שהוא קרן", ולכן הקשו בבבלי: "והא תנא מפני שהוא קרן קאמר!", והוכרחו לומר "חדא ועוד קאמר".
בויקרא רבה כז,ג ובפסיקתא דרב כהנא ט,ג נאמר: תמן תנינן: כל השופרות כולם כשירים חוץ משל פרה. - ולמה חוץ משל פרה? - מפני שהוא קרן של עגל, על שום: "ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עוון" (יחזקאל כט,טז) (כדי שלא להזכיר עוון העגל).
מהמדרשים האלה נראה, שהם פירשו את טעמם של חכמים הנזכר במשנה "מפני שהוא קרן" - מפני שהוא קרן של עגל ("אין קטיגור נעשה סניגור"), ולא פירשו כמו הבבלי והירושלמי "מפני שהוא קרן" - מפני שהוא נקרא קרן ואינו נקרא שופר.
כהיא דאמר רבי לוי: שאין קטיגור נעשה סניגור
מאמר רבי לוי נמצא בירושלמי יומא ז,ג: מפני מה אינו משמש (כוהן גדול ביום הכיפורים) בבגדי זהב? - אמר רבי לוי: שאין קטיגור נעשה סניגור. אתמול כתוב בהם: "ויעשו להם אלוהי זהב", ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב.
• • •