משנה
משנה זו באה ללמד, שאין מחללים יום טוב על תקיעת שופר בראש השנה, ואין עוברים מפני תקיעת שופר אפילו על איסור של חכמים.
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום – אין עוברים בשבילו בראש השנה את התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר, שאסור לצאת חוץ לתחום, כדי להביא את השופר או כדי לשמוע את התקיעות (איסור תחומים נוהג ביום טוב כמו בשבת), ואין מפקחין עליו את הגל – אם נפל על השופר גל אבנים, אין פותחים את הגל בראש השנה, כדי להוציא את השופר, לפי שהאבנים מוקצות הן ואסור לטלטלן ביום טוב, ולא עולין באילן – אם השופר נמצא בראש האילן, אין עולים בראש השנה על האילן, כדי ליטול משם את השופר, מפני שאסרו חכמים לעלות באילן ביום טוב, שחוששים שמא יתלוש מן העלים או מן הענפים, ולא רוכבין על גבי בהמה – אם אינו יכול ללכת ברגליו לשמוע את התקיעות, כגון חולה, אסור לו לרכב על גבי בהמה, מפני שהרוכב על בהמה ביום טוב עובר על מצוות עשה מהתורה, שהוא מצווה על שביתת בהמתו (לפי הירושלמי), או מפני שאסרו חכמים לרכב על בהמה ביום טוב, שחוששים שמא יחתוך ענף להנהיג את הבהמה (לפי הבבלי), ולא שטין על פני המים – מפני שהשט על פני המים דוחה ומשיט את המים מאצלו, ונראה כעושה מלאכה (לפי הירושלמי), או מפני שחוששים שמא יעשה לו כלי שיט (לפי הבבלי), ואין חותכין אותו – כדי לתקנו לתקיעה, לא בדבר שהוא משום שבות – בדבר שאין דרכו לחתוך בו שופרות, שאין איסורו אלא משום שבות, והוא איסור מדברי סופרים, שאסרוהו כדי להרחיק את האדם מן המלאכה וירבה בשביתת שבת ויום טוב, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה – בדבר שדרכו לחתוך בו שופרות, שהיא מלאכה גמורה האסורה מן התורה. אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים – כדי שיהיה קולו של השופר צלול, - יתן – הוא רשאי לתת בראש השנה, ואין זה נקרא תיקון כלי.
לדעת ר"ח וריצ"ג, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים בשבת וביום טוב מן התורה (העברת התחום של שנים עשר מיל, ופיקוח הגל בחפירה במעדר או בסתירת בניין). אבל לדעת שאר הראשונים, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים מדברי חכמים (העברת התחום של אלפיים אמה, ופיקוח הגל בטלטול). לדעת כל הראשונים, עלייה באילן ורכיבה על גבי בהמה ושיט על פני המים אסורים בשבת וביום טוב מדברי חכמים משום שבות.
ריטב"א כתב, שאסרו חכמים לעבור על איסורים משום שבות בשביל קיום מצוות שופר בראש השנה, מפני שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוות עשה שאין בו כרת, וכשם שאין שופר דוחה מלאכה גמורה של תורה, שאין עשה של תקיעת שופר דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב, כך אינו דוחה שבות דרבנן. ודווקא בדברים אלה שהם מכשירי מצווה העמידו דבריהם, אבל במצווה גופה בזמנה הקבוע לא העמידו דבריהם, שאף על גב שתקיעת שופר בשבת או ביום טוב אסורה משום שבות דרבנן, לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בראש השנה ולדחות מצוות שופר, שאם כן נמצאת מצווה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית, והיאך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שציוותה תורה.
"ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים" אינו מתאים ללשון המשנה כאן ("אין" עם בינוני), והוא ממשנה ביצה ה,ב ("מבואות לספרות התנאים").
אין מעכבין את התינוקות (קטנים) מלתקוע – מעצמם בראש השנה, אף על פי שאין בתקיעתם מצווה, אבל – הוא כמו: באמת, מתעסקין בהם עד שילמודו – באמת מותר אפילו לגדולים להתעסק עם הקטנים ללמד אותם לתקוע.
והמתעסק – בתקיעת שופר בראש השנה כדי להתלמד, - לא יצא – ידי חובתו בתקיעותיו אלו, לפי שלא התכוון לצאת ידי חובתו, והשומע מן המתעסק – אף על פי שהתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת תקיעות אלו, - לא יצא – לפי שהתוקע לא התכוון להוציאו, והלכה היא שצריכה להיות כוונה על ידי השומע ועל ידי המשמיע.
• • •
משנה זו באה ללמד, שאין מחללים יום טוב על תקיעת שופר בראש השנה, ואין עוברים מפני תקיעת שופר אפילו על איסור של חכמים.
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום – אין עוברים בשבילו בראש השנה את התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר, שאסור לצאת חוץ לתחום, כדי להביא את השופר או כדי לשמוע את התקיעות (איסור תחומים נוהג ביום טוב כמו בשבת), ואין מפקחין עליו את הגל – אם נפל על השופר גל אבנים, אין פותחים את הגל בראש השנה, כדי להוציא את השופר, לפי שהאבנים מוקצות הן ואסור לטלטלן ביום טוב, ולא עולין באילן – אם השופר נמצא בראש האילן, אין עולים בראש השנה על האילן, כדי ליטול משם את השופר, מפני שאסרו חכמים לעלות באילן ביום טוב, שחוששים שמא יתלוש מן העלים או מן הענפים, ולא רוכבין על גבי בהמה – אם אינו יכול ללכת ברגליו לשמוע את התקיעות, כגון חולה, אסור לו לרכב על גבי בהמה, מפני שהרוכב על בהמה ביום טוב עובר על מצוות עשה מהתורה, שהוא מצווה על שביתת בהמתו (לפי הירושלמי), או מפני שאסרו חכמים לרכב על בהמה ביום טוב, שחוששים שמא יחתוך ענף להנהיג את הבהמה (לפי הבבלי), ולא שטין על פני המים – מפני שהשט על פני המים דוחה ומשיט את המים מאצלו, ונראה כעושה מלאכה (לפי הירושלמי), או מפני שחוששים שמא יעשה לו כלי שיט (לפי הבבלי), ואין חותכין אותו – כדי לתקנו לתקיעה, לא בדבר שהוא משום שבות – בדבר שאין דרכו לחתוך בו שופרות, שאין איסורו אלא משום שבות, והוא איסור מדברי סופרים, שאסרוהו כדי להרחיק את האדם מן המלאכה וירבה בשביתת שבת ויום טוב, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה – בדבר שדרכו לחתוך בו שופרות, שהיא מלאכה גמורה האסורה מן התורה. אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים – כדי שיהיה קולו של השופר צלול, - יתן – הוא רשאי לתת בראש השנה, ואין זה נקרא תיקון כלי.
לדעת ר"ח וריצ"ג, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים בשבת וביום טוב מן התורה (העברת התחום של שנים עשר מיל, ופיקוח הגל בחפירה במעדר או בסתירת בניין). אבל לדעת שאר הראשונים, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים מדברי חכמים (העברת התחום של אלפיים אמה, ופיקוח הגל בטלטול). לדעת כל הראשונים, עלייה באילן ורכיבה על גבי בהמה ושיט על פני המים אסורים בשבת וביום טוב מדברי חכמים משום שבות.
ריטב"א כתב, שאסרו חכמים לעבור על איסורים משום שבות בשביל קיום מצוות שופר בראש השנה, מפני שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוות עשה שאין בו כרת, וכשם שאין שופר דוחה מלאכה גמורה של תורה, שאין עשה של תקיעת שופר דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב, כך אינו דוחה שבות דרבנן. ודווקא בדברים אלה שהם מכשירי מצווה העמידו דבריהם, אבל במצווה גופה בזמנה הקבוע לא העמידו דבריהם, שאף על גב שתקיעת שופר בשבת או ביום טוב אסורה משום שבות דרבנן, לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בראש השנה ולדחות מצוות שופר, שאם כן נמצאת מצווה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית, והיאך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שציוותה תורה.
"ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים" אינו מתאים ללשון המשנה כאן ("אין" עם בינוני), והוא ממשנה ביצה ה,ב ("מבואות לספרות התנאים").
אין מעכבין את התינוקות (קטנים) מלתקוע – מעצמם בראש השנה, אף על פי שאין בתקיעתם מצווה, אבל – הוא כמו: באמת, מתעסקין בהם עד שילמודו – באמת מותר אפילו לגדולים להתעסק עם הקטנים ללמד אותם לתקוע.
והמתעסק – בתקיעת שופר בראש השנה כדי להתלמד, - לא יצא – ידי חובתו בתקיעותיו אלו, לפי שלא התכוון לצאת ידי חובתו, והשומע מן המתעסק – אף על פי שהתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת תקיעות אלו, - לא יצא – לפי שהתוקע לא התכוון להוציאו, והלכה היא שצריכה להיות כוונה על ידי השומע ועל ידי המשמיע.
• • •