רשב״א על ביצה · דף 4b

הא דאמר רבא הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. מהא שמעינן דהלכתא כרבה דאית ליה הכנה, דהא אוקימנא טעמיה דרב בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כוותיה שמע מינה דאית לן הכנה כרבה. ואם תאמר והא משמע לקמן בריש פרק יום טוב שחל להיות בערב שבת (טו, ב) דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועירוב מדרבנן וכטעמיה (דרבה) [דרבא] דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב אי נמי כרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, ועוד דאם איתא דאין יום טוב מכין לשבת משום עירוב לא הוה שרי איסור דאורייתא וכדאמר לה רבה גופיה לרב חסדא בפרק אלו עוברין בפסחים (מו, ב) בשלמא לדידי דאית לי הואיל היינו דאופין מיום טוב לשבת אלא לדידך דלית לך הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת, וכי תימא משום עירוב ומשום עירוב שרי איסורא דאורייתא ופריק רב חסדא שאני אומר צרכי שבת נעשין ביום טוב, אלמא לדידן דאית לן הכנה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב ואפילו בעירוב. יש לומר דאנן נמי כאידך דרבה סבירא לן דאית ליה הואיל דאורייתא הוא, והילכך מדינא אופין לשבת הואיל ואי בעי אכיל ליה ביומיה ואפילו לא אכל ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים. ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא לכם ודרשינן מיניה (לקמן ביצה כח, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים, היכי משכחת לה דהא הואיל דאורייתא הוא. יש לומר במבשל להם דברים האסורים לו דליכא הואיל. ואם תאמר עוד והא אמרינן (לקמן ביצה כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר ההיא מדרבנן בעלמא היא, ורבה נמי באופה ביום טוב לחול אינו לוקה קאמר ומשום הואיל אבל איסורא מיהא איכא ומדרבנן, ומיום טוב לשבת דאיכא צורך מצוה שרי ובעירוב כטעמיה דרבא או כרב אשי.
ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא והכינו את אשר יביאו ולמיסר הכנת יום טוב לשבת, היכי משכחת לה דהא איכא הואיל יש לומר בכל מקום דליכא הואיל, ומשכחת לה בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט וכדרבה דאמר (ב, ב) כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואם תאמר אף בזו איכא, דהא בתרנגולת העומדת לאכילה עסקינן ואי בעי שחיט לה לתרנגולת ואכיל לה לביצה, יש לומר הכנת גמר אינה גמר במעי התרנגולת אלא בשעת לידה, דכי נולדה נמצאת הכנת גמר של אמש הכנה גמורה דעם יציאה נגמרה שהיא ראויה לגדל אפרוחים והיא מבושלת יותר לאכילה כדאיתא לקמן (ביצה ז, א) ואיתא נמי בהדיא בירושלמי (ריש פ"ק דביצה) והלכך ליכא הואיל ואסירה. ודכוותיה נמי הכנת עירוב למאי דקס"ד מעיקרא בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) דגרסינן התם גמרא רבי אליעזר אומר י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין, כי נח נפשיה דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן ורמינהו שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ונוטלו ואכלו הא קא מכין מיום טוב לשבת א"ל מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחלת היום קונה עירוב, אלמא אי הוה סבירא לן דסוף היום קונה עירוב לצורך השבת שלאחריו היה אסור לרב דאמר אין יום טוב מכין לשבת, והתם נמי היינו טעמא כדאמרן דליכא הואיל שהרי אי אפשר לו לקנות עירוב לצורך היום הילכך מכין הוא ממש בשבת ואינו בדין אלא משום דתחלת יום השבת קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה.

ואתמול משום דלא חזו להסקה. ודוקא עצים מהאי טעמא דקא מפרש אבל פירות שנשרו בזה מותרין בזה לר' יוחנן דאינהו לביצה דמו, אבל לדידן דאית לן הכנה פירות נמי אסורין, ואף על גב דאי אפשר לבוא לידי אסורא דאורייתא כביצה מכל מקום כיון דביומא אסורה או משום מוקצה או משום גזרה שמא יעלה ויתלוש הילכך אף הוא אינו מכין לשבת, והוא הדין לאפרוח שנולד ביו"ט (ו, א) לרב דאסור משום מוקצה אף בשבת של אחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת, אבל עגל שנולד ביום טוב מותר בשבת דהואיל ושרי ביו"ט אף הוא מותר בשבת די"ט הכין לעצמו וממילא הותר לשבת כיון דאי אפשר למהוי ביה איסור הכנה דאורייתא כשנולד בשבת שלאחר יום טוב ולא ביום טוב שלאחר השבת. אבל עגל שנולד בשבת אפשר דאסור אפילו ביום טוב, משום דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור וכיון שהוא אסור ביומו אינו מכינו ליום טוב וכן פסק רבנו אפרים ז"ל, ויש להתיר משום דהא אילו אית ליה חולה בתוך ביתו שרי ואפילו לבריא באומצא הלכך אף ביום טוב שרי, וכן פסקו מקצת הפוסקים וכן כ' בעל העיטור ז"ל.

והא קא מהפך באסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. ומסתברא היא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערב הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול בדבר הניכר לעין, ולא אמרינן ביה בהיתרא קא מהפך דאי אפשר לאפוכי בהתירא בלחוד בלא איסורא

אבל בדרבנן מבטלין. וכי מבטלין בדרבנן איכא מאן דאמר דדוקא כשנתערב בפחות מכדי שיעלה בהיתר דמשום שלא יאסר תערובתו מוסיפים עליו היתר ומבטלין אותו אבל לערב בידים ולבטלו לא, והכא כשנפלו לתוך עצי התנור שאין ניכרין בין שאר העצים, ואי נמי טעמא הכא משום דמקלא קלי אסורא ואמסקנא דמילתא סמיך. ואיכא מאן דאמר דמבטלין לכתחלה ואפילו ברוב ממש ולא בעינן ששים ומאה, וכאותה שאמרו [בכורות כז, א] (במנחות) תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר וכן חלת חוצה לארץ כדמפרש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ב). ודוקא באיסורי דרבנן דאין להם עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דאורייתא כלל, והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ כיון דליכא למיחש לתערובת איסור דאורייתא, ויש מי שאוסר אפילו באלו לערב לכתחלה, וכבר הארכתי בזה יותר ביבמות (פב, ב) פרק הערל בס"ד (ד"ה וסבר).

והשתא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם וכו'. ואם תאמר אמאי לא מבדילינן כדהוה עביד רב אסי, יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזלזולי ורב אסי לא חייש לזלזולי. ויש מי שפירש דרב אסי סבר לה כר' דוסא דאמר בסוף פרק בכל מערבין (עירובין לט, א) העובר לפני התיבה ביום טוב א' של ר"ה אומר החליצנו ד' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולא הודו לו חכמים ומפרש בגמרא (שם מ, א) משום דלא ליתי לזלזולי ביה, ואנן קיימא לן כרבנן דפליגי עליה.