דברי חמודות על ברכות · הטקסט

ועכו"ם שהדליק מישראל מברכין עליו. דוקא כשאין הכושי במסיבה אבל אם הוא במסיבה אסור מפני שהיא לעכו"ם ב"י סי' רצ"ח:

דכי קא מברך אתוספתא דהיתירא מברך. ולפ"ז ה"ל כאור היוצא מן העצים והאבנים (דכתב רבינו בסי' דלקמן) דאין מברכין עליהם במוצאי יוה"כ וה"נ אין מברכין במוצאי יוה"כ על זה האור שהדליק ישראל מעכו"ם כ"כ המגיד בשם הרמב"ן:

וגרסינן הא והא דליכא אדם חשוב. אלא איכא חזנא כו' כמו שהעתקתי כל זה במי"ט והלכתא הוא:

ולא על הבשמים של מתים. מפרש טעמא בגמ' דלאו לריחא עבידא כמ"ש במי"ט וכ"כ הטור בשם ירושלמי הדא דתימא כשנתונים למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד חיים הם עשוין כלומר להריח בהן:

מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר"ם מרוטנבורג דדוקא כשלא היה בדעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסת דעתיה טור ר"ס רי"ז:

והריח ריח אם רוב עכו"ם כו'. ואם נתערב ריח שמברכים עליו בריח שאין מברכין עליו כתב הרמב"ם בפ"ט מה"ב שהולכין אחר הרוב:

מפני שחזקתו לגמר את הכלים. וכתב הרמב"ם ז"ל וכן המריח בכלים שהם מגומרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר והשיג עליו הטור סי' רי"ז והשיב הב"י דטעמו של הרמב"ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע"פ שנהנה אין לו לברך עליו ע"כ. וראיה נ"ל לדבר שמפני כן הוצרכו ללמוד מן המקרא כל הנשמה לברך על הריח כדאיתא בפ' כיצד מברכין ומה"ט נמי אין מברכין עליו ברכה אחרונה כדפירש"י בפ' בא סימן:

וכמה עולא אמר כדי שיכיר כו'. והואיל וצריך שיעור כזה ולא סגי בהנאה בעלמא מכאן נראה לראבי"ה דסומא אינו מברך ולא דמי לפורס על שמע דקי"ל כרבנן דאמרי סומא פורס כיון דאית ליה הנאה מיניה דהתם בהנאה גרידא תליא מילתא ואפי' מאחרינא כדמייתי מוהיית ממשש באפלה ע"כ וגרסי' בירושלמי נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך אספקלריא רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת לעולם אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה ע"כ ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה כדאמרינן בפ' ע"פ סי' י"א ושם יתבאר יותר בס"ד:

וחזקיה אמר כדי שיכיר כו'. כבר כתבתי במי"ט בשם תהר"י שמפרשים דמלוזמא נמי מטבע וכ"כ הרמב"ם שצריך שיכיר בין מטבע זו למטבע מדינה אחרת והוא היכר יותר מבין איסר לפונדיון:

לכך נהגו להסתכל בצפרנים. וטור כתב שנהגו הראשונים להביט בשרטוטי הכפים עד שיכיר ביניהן מפני שהן מצויות ושמענו מזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד סימן להתברך בו ועוד מנהג אצלנו להביט בצפרנים ואומרים מפני שהן פרות ורבות ע"כ וכתב רמ"א ז"ל בשם הזוהר פ' בראשית ופ' ויקהל שיש לראות בצפרני יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל ושיש לכוף האצבעות לתוך היד שאז רואה הצפרנים עם הכפות בבת אחת ולא יראה פני האצבעות שבפנים ע"כ וטעמי הדברים מתבארים שם בזוהר ע"ד הקבלה ואין לנו עסק בנסתרות ובשבולי הלקט כתב תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואח"כ פושטן והנה אור במקום חושך ומברך שכבר הוא נאות מן האור ע"כ:

לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא כו'. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דה"מ במו"ש אבל במוצאי יוה"כ איכא למימר דמהדר בתר האור לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין:

דאינה אלא להשבת נפשו. וכתב הר"ר אפרים שמי שאינו מריח על הבשמים הוי ברכה לבטלה ומסיק הב"י שאם הוא מכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע ש"ד ואין להריח על הדם יבש דאינו מריח כ"כ רמ"א בשם מהר"א מפראג ושכן נוהגים במדינות אלו וכתב עוד דנ"ל שיש להניח הדס עם הבשמים כיון דבעלי הקבלה אומרים שיש בו סוד להריח בהדם דאז עושין ככ"ע והטור כתב סמך לדבר דכתיב כל שומר שבת מחללו וסמוך ליה תחת הסרפד יעלה הדס:

ר"י מסדרן על הכוס כו'. ואי לא מתרמי ליה כוס כשיראה האש ונהנה לאורו מברך בורא מאורי האש טור וכתב רמ"א שכן בבשמים ג"כ:

דאין מברכין במוצאי יוה"כ אלא באור ששבת מבע"י ממש או על האור שהודלק ממנו וכן להדליק מעששיות של בהכ"נ המגיד בשם הרמב"ן ובמהרי"ל כתב שיש להבדיל על הנר של בהכ"נ עצמו ששבת ממלאכה וכי תימא אותו הנר לא נדלק להאיר רק לשם מצוה ולכבוד היום לכן יטול נר של אבדלתא המזומן בביתו וידליק מנר בהכ"נ ויבדיל לאור שניהם וה"ל אור ששבת וגם שנדלק להאיר ע"כ:

אבל היוצא מן העצים ומן האבנים לא. וכתב ב"י סי' תרכ"ד בשם הכלבו שי"א דאפי' במוצאי יוה"כ מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים מעמוד ראשון ואילך:

מי שאכל ושכח כו' יברך במקום שנזכר. ה"מ בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקר ממקומו צריך לברך הר"ן פ' ע"פ וע"ש סי' ז':

ולא בירך. וכן אם הוא מסופק אם בירך אם לא צריך לברך מספק כדמוכח מפסק השאלתות שכתב רבינו בפ"ג סי' ט"ו דכל ברכות דרבנן אי מספקי ליה אי אמרן אי לא אמרן א"צ לחזור ש"מ הא דמדאורייתא צריך לחזור ובה"מ דאורייתא היא ורבינו כתב בפ' דלעיל סי' כ"א דברכה מעין שלשה נמי דאורייתא וכתבתי בזה בס' מעי"ט בפ"ק סי' י"ד דלהר"ר יונה ליתא וגם כתב הב"י סי' קפ"ד וס"ס ר"ט דלהרמב"ם נמי ליתא עוד שם סי' י"ג הוכחתי דברכות התורה אינן מדאורייתא ושהסוגיות דפ' ג' שאכלו ודפ' מי שמתו דמייתי להו בק"ו וג"ש אינם אלא בדרך אסמכתא בעלמא:

ובה"א מברך על המזון כו'. דבהמ"ז טעונה כוס ועיין לעיל סעיף ד' מה שכתבתי בזה:

אבל אחר ישראל אע"פ כו'. וכתב הרמב"ם בפ"א מה"ב שאם אינה ממטבע הברכות אין עונין אחריו אמן ואפיקורוס אין עונין אחריו אמן וכתב עוד שהמברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן ועיין בפ"ק סוף סי' י':

עונין אחריו אמן. לשון הרמב"ם חייב לענות אחריו אמן וכן נראה מלשון הלכות גדולות שכתבתי בפרק דלעיל סעיף י"ט ובגמ' מוקי לה בשלא אכל עמהן שאינו צריך לצאת י"ח דאילו היה אוכל עמהן והיה חייב בברכה אינו יוצא עד שישמע את כל הברכה כמ"ש בפרק דלעיל ס"ס ל"ה ומכי שמע כולה נפיק אפילו בלא עניית אמן כדכתב רבינו בפ"ג סימן י"ח והיינו ידי חובתו שעליו לברך הוא דנפיק אבל מ"מ ביטל חובה שעליו לענות אמן על כל ברכה ששומע ועיין בפ' דלעיל סימן ג' במעדני יום טוב:

כותי שבירך השם עונין אחריו אמן. אע"פ שלא שמע כל הברכה כולה כ"כ הטור סי' רט"ו ודייק לה מדהירושלמי קאי אהא דכותי אין עונין אחריו וזה מיירי כשלא שמע הברכה כולה א"כ בההוא גונא גופיה קאמר דאחר כותי עונין אבל תהר"י כתבו בשם הר"י דדוקא כששומע כל הברכה מהכותי הוא שעונה אחריו אמן שמאחר ששומע שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שעכו"ם הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעים כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו והכותי בזה"ז כמו עכו"ם דינו ועונין אמן אחריו כששומע כל הברכה מפיו ע"כ:

ד"ה יחזור למקומו ויברך. וכתב הר"ר פרץ דוקא שאין לו עוד פת לאכול במקום השני אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה טור סימן קפ"ד ונ"ל לדקדק מדבריו שהאכילה השניה א"צ שיהא כזית אלא כל מה שיאכל סגי ואפי' פחות מכזית שהרי כתב יאכל שם מעט וגם כתב רק שלא יהא רעב כו' ואי אכיל כזית תיפוק ליה דחייב לברך על כזית הזה שאכל כמ"ש בפרק דלעיל סעיף א' ומיהו בזה יש לדחות דלענין שיהיה פטור מחיובו של האכילה הראשונה התנה שלא יהא רעב כו' ומ"מ נ"ל מ"ש ועיין בפרק ע"פ סי' ו':

ובסדר רב עמרם פסק הלכה כב"ש. דל"ש מזיד ול"ש שוגג צריך לחזור למקומו ולברך בירך במקום השני אם היה שוגג יצא ואם היה מזיד לא יצא כ"כ הטור וטעמו ודאי דלב"ש איכא בינייהו בין שוגג למזיד והיינו דיעבד דבשוגג יצא ובמזיד לא יצא אבל הרמב"ם פ"ד פוסק כב"ה וכתב עוד שם שאם בירך במקום שנזכר יצא י"ח ותהר"י פסקו בשם הגאונים כב"ש ובשם הר"ר יונה פסקו כב"ה:

ודוקא בבהמ"ז כו'. כבר כתבתי במעי"ט שפירש הב"י דלאו דוקא בהמ"ז אלא על כל מיני דגן כו' ע"ש ועיין בפ' ע"פ סימן ו' דג' מחלוקות בדבר י"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומן וי"א דדוקא מיני דגן יי"א דדוקא פת לבדו:

כל זמן שאינו רעב כו'. וכתב הר"ר יונה דמשעה שיתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה:

אם אינו צמא או רעב ותאב לאותן פירות כו'. כבר כתבתי במעי"ט שהב"י מפרש דתאב דמצריך דוקא כשאינו יודע לשער אם נתעכלו ומבואר ג"כ מתוך לשונו שהעתקתי שם דכשהוא רעב היינו שיעור העיכול בודאי וכי אינו רעב וצמא אפשר שאעפ"כ נתעכלו שעל שתיה ופירות אפשר שנתעכלו ועדיין אינו רעב אלא ה"ק שאם הוא תאב כו' ותרתי קאמר שאם הוא רעב וצמא ודאי נתעכלו ואם אינו רעב וצמא עדיין יש שיעור אחר שאם הוא תאב כו' אבל לא בעי למימר דבעינן תרתי שיהא רעב וצמא וגם תאב לאותן פירות אלא בכל חד סגי לשלא יברך עוד ורמ"י ז"ל נסתפק באינו רעב אבל תאב או אינו תאב והוא רעב אם יש לו עדיין לברך ומכח ספק ברכות דרבנן דברכת שתיה ופירות דרבנן הן ספק להקל ואני אומר דמבואר בלשון הב"י דמדינא אין לו לברך כל שיש לו א' משתים או שהוא רעב או שהוא תאב אבל לשון הש"ע אטעייה לרמ"י ז"ל שז"ל הש"ע לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו ע"כ וסבר רמ"י ז"ל דר"ל שאם אין בו גם שניהם אז לא נתעכל ואם יש בו א' מהשנים שיהיה ספק בדבר וזה א"א לומר דהא ודאי שאין לך שיעור אחר לידע אם נתעכלו אלא הרעב כדא"ר יוחנן אבל ר"ל שאם אינו יודע כו' אז אם אין בו גם א' מהשנים הללו יברך אבל אם היה תאב אע"פ שלא היה רעב אפ"ה לא יברך וכ"ש אם היה רעב אע"פ שאינו תאב ולא עדיפא לשון הש"ע מלשון רבינו שהוא מועתק ממנו ופירש כך הב"י עליו כך הוא הדבר בעצמו בלשון הש"ע שכתב תחלה לשון רבינו ואח"כ כתב הפירוש שעליו וכפי מה שמבואר בספרו הב"י כן יש לנו לפרש ג"כ בספרו הש"ע ולא בענין אחר כלל וכתב עוד הב"י דמ"מ יש להסתפק אי בעינן שיהא תאב לאותם פירות דוקא או אפילו תאב לפירות אחרים ע"כ וכבר הראת לדעת שאינו דקדוק למלת ותאב שכתב ודכולה מילתא ברעב תליא ותאב היינו רעב ע"ש בספר מי"ט:

וי"מ בעידן מפטרייהו אחר שלמדו כו'. ורש"י פירש כשאומרים ההפטרה כו':

ואומרים קדיש. כבר הוכחתי במעי"ט דנ"ל שצריך עכ"פ שיהיו שם עשרה גדולים ובני חורין ומ"מ יצא לו מזה שכל שיש עשרה גדולים ובני חורין במעמד או מושב הלימוד ואע"פ שאין כולם מן הלומדים אלא שנים או שלשה דשפיר מתקיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ואומרים קדיש דהא הכא התינוקות הם שלמדו בלבד ואעפ"כ כשיש עשרה אומרים קדיש על דרך החינוך וה"נ לא יגרעו שנים וג' כשלומדים ועוד דפורס על שמע יוכיח שתלמידי רש"י ז"ל כתבו שאפילו בשביל א' שלא שמע פורסים ואומרים קדיש וברכו וכמו שהוא מנהגינו כמ"ש בפרק הקורא עומד:

גרסינן בגמרא א"ל רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך א"ל רבי נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גליירין יורדין ומתגרים וגבורים יורדים ומנצחים תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה במשמע (דקומו וברכו את ה' אלהיכם בס' עזרא ואומר ויברכו את שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית) אלא שממהרין למברך (ליתן שכר) יותר מן העונה אמן ומדאמוראי סברי כמ"ד דמברך גדול א"כ כך היא ההלכה ועיין מה שאכתוב בזה בפרק כסוי הדם סימן ח"י:

והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ודיני כל א' מבוארים יפה בפרק כל הבשר מסי' ו' עד סימן י"ז ועוד מדיני מים אחרונים בפרק דלעיל סימן י"ד:

לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. וכ"כ התוספות אבל בפרק כל הבשר כתב הרי"ף וז"ל ואפי' אם לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש כו' כדאיתא התם בגמרא ופירש"י בעובדא דכידור בפרק בתרא דיומא ותמיהני למה נתבטל האידנא כיון שמעשה רב נעשה וכדתלי ביה הרי"ף ומה לי אם לא אכל ומה לי שאין מלח מצוי ונ"ל דלא קשה דאם אין מלח מצוי כל אדם אין נוטלין ושוב לא הוה סימנא מלתא מה שאכל כי האשה תרגיש שלא נטל ולא קנח את פיו ואין לאסור אלא דוקא כעין מעשה כמו שמצינו בשבת בפרק במה אשה בסנדל המסומר: 0הדרן עלך אלו דברים @00פרק ט

אניסא דיחיד כו' צריכי לברוכי. וכתב הרד"א בשם הרא"ש מלוניי"ל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך וא"ת והרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכים שעשה נסים וי"ל התם נמי יצא ממנהג העולם מפני ב' דברים הא' שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי והב' שהרג קרוב לשמנים אלף מאומתו בעבור אהובת אשה אחת ואין זה מנהג העולם וטבעו ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית מברכין שעשה נסים אלא משום פך השמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים שהיה כמעשה אליהו ואלישע ע"כ ובתשובה להריב"ש כתבו הב"י ס"ס רי"ט מחייב לברוכי על כל כה"ג נמי שהרי הולכי מדבריות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים כו' ומסיק הש"ע בס"ס רי"ח דטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:

ה"ג רב אלפס וכן רב האי גאון. וי"מ לפי גירסתן לאו דוקא בן בנו אלא ה"ה נמי כל יוצאי יריכו מברכים ברוך שעשה נם לאבותינו במקום הזה טור ופירש הב"י הטעם דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס ובש"ע העתיק שעשה נס לאבי ורמ"י עשה פשרה שאם רבים מיוצאי יריכו באים כאחת לשם אומרים לאבותינו ואם א' לבדו יאמר לאבי ואין דעתי נוחה בפשרה זו שאפילו הם רבים אינם יכולים לומר אלא לאבינו:

מתני' בנסא דרבים. וכתב הר"ר יונה דנסי דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן וכל נס שאינו נעשה לכל ישראל או רובן נקרא של יחיד ועיין לקמן סעיף ו':

מהו שיברך אדם על נסי אביו. וכתב רמ"א ז"ל בשם האבודרה"ם דה"ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס ע"כ וכתב רמ"י ז"ל דנ"ל שהדין עמו דהא אסמכוה אקרא דיתרו שבירך ברוך ה' אשר הציל וגו' (כמ"ש במי"ט) והוא לא ראה את הנס ולא את מצרים אלא שראה למשה ולישראל ע"כ ומצאתי באבודרה"ם הל' ברכות שער ח' שכתב בעצמו זה הטעם בשם הר"ר גרשום בר שלמה אלא שהוא כתב על נסי דרבים כמעשה שהיה ומ"מ ודאי שאין טעם להקל:

מברך. הלכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. טור:

ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות. וכיון דספיקא בברכות דרבנן הלכך אין מברכין וכך פסק הש"ע ואני תמה דפלוגתא דתנאי ר"מ ורבי יהודה הן ורבי יהודה הוא שסובר דכל שבט אקרי קהל וקי"ל בפרק מי שהוציאוהו ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה ועוד דר' שמעון נמי ס"ל כותיה וכן פסק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהל' שגגות וממה שכתבתי בסעיף ג' בשם הר"י דדוקא רוב ישראל מקרי ניסא דרבים אין להוכיח שסובר דשבט א' לא הוי קהל דהרי אפשר לומר דאיהו לא נחית כלל לענין הזה ואתה מוצא רוב ישראל ואין בו שבט שלם אבל כשיש שבט שלם אפשר דמודה דהוי קהל וכי נמי נימא דלא ס"ל הכי מ"מ קשיא לי עליו כמו שקשיא לי על הש"ע וכמדומני דבתשובות מהר"י קלון כתב דהני כללות דפסקי הלכות לא נאמרו אלא אדיני דשייכי האידנא ולא בדיני טהרות וקדשים וא"כ כי נמי נ"מ מהא דהוריות לענין דינא דהאידנא מ"מ כי איתשל בבי מדרשא לענין קרבן איתשל ומשו"ה יש לנו לילך אחר אותו המחלוקת ולא אפסק הלכתא כמאן שהכללות הללו לא ניתנו עליהם ואכתי קשיא לי דודאי דכלל יחיד ורבים הלכתא כרבים על כל התורה כולה הוא כדכתיב אחרי רבים להטות וגדולה מזו מפורש בפ"ק דחולין דף י"א דהא דאמור רבנן זיל בתר רובא לענין איסור והיתר ילפינן לה מהך קרא והכא ר' יהודה ור"ש רבים לגבי ר"מ נינהו וא"כ ודאי דהלכתא כותייהו וצ"ע וגם מהתוס' שכתבתי במעי"ט בסי' דלקמן נראה דסברי דשבט אקרי קהל:

רבה אומר צ"ל אתה. צ"ע דלא פסק כן לעיל פ' כ"מ סי' כ"ג וגם לקמן גבי ר' יהודה חלש לא הזכיר תיבת אתה וצ"ל דכיון דבגמ' דידן לא הקפידו אלא על שם ומלכות לא קי"ל כהירושלמי ועיין פרק כ"מ סעיף ס"ט לענין תיבת העולם:

משלשים יום לשלשים יום. נראה לפרש שר"ל שיש הפסק ל' יום בין ראיה לראיה וכדכתבתי בשם הטור לענין תפלה בפ' אין עומדין סעיף כ"ב וכאן מוכח ג"כ מהראיה שהביא מראה את חבירו לאחר ל' יום ומסיק הטור בשם רבינו דמל' לל' אז הם חובה כמו בפעם ראשונה ודלא כהראב"ד שכתב שאין עליו חובה לברך על הנס אלא בפעם ראשונה ומכאן ואילך רשות:

ד' צריכים להודות. וכתב הב"י בשם תשובת הריב"ש דהני ד' לאו דוקא שהרי הולכי מדבריות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפי' בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כ"ש שצריך להודות ולא הוזכרו הד' בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים וכ"ש הנעשה לו נס וניצל ממיתה עצמה שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה וכ"ש שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הד' שצריכים להודות ולא שיפטר בברכת ההודאה מברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מ"מ ע"כ ורמ"י ז"ל קא חשיב לכל הני נס נגלה ולא כן כתב בעצמו בס"ס רי"ח וכמ"ש שם הוא עיקר ובא"ח כתוב דיי"א שד' בלבד צריכים להודות אבל אחרים שברכו הוי ברכה לבטלה וכן פסק הר"ר שם טוב בשם התוס' ע"כ וכתב הש"ע שטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות ורמ"י כתב דברי הריב"ש בלבד ולא ידעתי למה:

מאי מברך. ועד מתי מברך כתב הטור סימן רי"ט שאם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה אבל בארחות חיים כתב בשם הרמב"ם דעד ג' ימים מברכים וכתב ב"י שמצא כתוב דטעמא מדאמרינן בערובין (פרק הדר) הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג' ימים ע"כ ובש"ע פסק כהטור ומ"מ כתב שהנכון שלא לאחר ג' ימים:

ברוך גומל וכ"כ בגמרא ורי"ף אבל הטור כתב הגומל וכן הוא ברמב"ם פ"י מה"ב וכתב עוד הרמב"ם והעתיקו הטור שהשומעים אומרים אשר גמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה:

וצריך לאודוי באנפי עשרה. וכתב הטור דלישנא משמע דוקא לכתחלה והב"י השיג עליו דצריך משמע שיש עיכוב בדבר ושכן דעת הר"ר יונה ובש"ע כתוב דטוב לחזור ולברך בפני י' בלא הזכרת שם ומלכות:

ורב אלפס ז"ל לא כתב כן. וכן דעת הרמב"ם והסמ"ג וטעמייהו פי' הב"י שסוברים דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא והכי משמע מדאמרינן גבי עובדא דרב יהודה חלש כו' והא אמר אביי צריך לאודויי באנפי עשרה ומהדרינן דהוו בי עשרה אלמא דבעשרה לחוד סגי ע"כ וכבר כתבתי במי"ט גבי הך עובדא דרב יהודה שאין להוכיח ממאי דמקשה ומהדר בי עשרה ע"ש ועל מ"ש דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא יש לפקפק דאדרבה כיון דברכה זו אינה מן התורה שאין ברכה מן התורה אלא בהמ"ז ולרבינו אף ברכה מעין ג' וכמ"ש בפ' דלעיל סעיף כ"ט א"כ חומרא היא זו שמברכין אפי' בעשרה ולא מצריכין שיהיו י"ב וכן לשון התוס' ועבדינן לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן ע"כ אבל הטור כתב בשם התו' כדברי רבינו דעבדינן לחומרא ובעינן לתרוייהו וגם על ל' רבינו והטור קשה דהא קולא היא ולכן נ"ל דטעמייהו דפסקו שלא להצריך י"ב הוא משום דאע"ג דאסיקנא בקושיא לא אדחיה גוף המימרא דקשיא דקאמר אינו לדחייה אלא כלומר קושיא יש ומ"מ הדין דין אמת וכיוצא בזה כתב רבינו בפרק תפלת השחר סי' כ' בשם רבינו האי גאון ז"ל ואע"פ שיש לחלק דהתם אותיב מברייתא ושייך לישנא דתיובתא ועיין בפ' יש נוחלין מה שכתבתי שם בסי' ט"ז וכתב ב"י בשם המרדכי דאי ליכא רבנן יברך וכבר כתבתי דבתוס' שלנו כתוב כן וכתבו התוס' דנהגו לברך אחר שקרא בתורה והב"י כתב כן בשם הא"ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ע"כ:

ונהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכים כו' כשהולכים מעיר לעיר. ובספרד נוהגין לברך כ"כ הטור וכתב הרד"א שבעל ה"ג כתב לענין תפלת הדרך דכשיש לו לילך פחות מפרסה שלא יאמרה ש"מ דס"ל דשיעור דרך פרסה הוי ע"כ וכלומר שכן גם לענין ברכת הגומל וכתב הש"ע שאם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי' פחות מפרסה:

אבל אם חש בראשו ובמעיו א"צ. וכ"כ הראב"ד ודוקא במכה של חלל שיש בו סכנה וכתב רמ"א ז"ל שכן נוהגין באשכנז וכתב הרשב"א בתשובה שאין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן בין שאינו קבוע ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעה מתרחיש ניסא:

והאמר אביי צריך לאודויי כו'. אבל על רב חנא ורבנן לא הקשה ונ"ל שמכאן יצא לו להר"ר יונה שכתב דנראה שאחרים יכולים לאומרה אפי' בלא י' אע"פ שאין החולה נפטר בה ועיין סוף סעיף י"ג:

דעני בתרייהו אמן. כבר כתבתי הטעם במעי"ט שזה שצריך שיענה אמן אע"ג דשומע כעונה הכא שאני שהמברך אינו חייב בברכה זו וכ' הטור דלפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחר וכוון לצאת יצא בלא עניית אמן ע"כ וכ' הב"י דה"נ בעינן שהמברך יכוין להוציאו כדאמרי' בס"פ ראהו ב"ד למ"ד מצות צריכות כונה:

המאריך בתפלתו [גמ' הא דמעיין בה כו'] פירש"י ומעיין בה שתיעשה בקשתו לפי שכוון בתפלתו כמ"ש במעי"ט ומסיים הטור סי' צ"ח וז"ל אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת ממ"ה הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו:

כוס של ברכה כו'. ולא עוד אלא שצריך לחזר אחריו כדא"ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך בסוף פרק דלעיל טור סוף סימן ר"א:

והמנהיג עצמו ברבנות. מצאתי בשלטי הגבורים שכתב וז"ל בד"א בצנעה אבל בפרהסיא כגון נשיא שנוהג נשיאות ברבים מותר כמו שביאר ר"ח עכ"ל ואני אומר דש"ס ערוך הוא בפרק הנושא סוף (כתובות דף ק"ג:)

שבע זמנין ליגזרו כו'. כך הוא הלחש שבע זימנין לגזרו עלך וי"מ דשבע זמנין צ"ל חלמא טבא חזאי וכן לענות אחריו אבל ר"י לא היה רגיל לאמרו אלא ג"פ עכ"ל התוספות וכתב הב"י ר"ס ר"כ שהעולם נהגו לאמרו ז"פ ע"כ והיינו שהוא אומר ז"פ חלמא טבא חזאי ועל כל פעם עונים הם טבא כו':

ליזול וליקום קמי כהני ויאמר רבונו של עולם כו'. וכ' בהגהות פי"ד מהל' תפלה שמהר"ם היה רגיל לומר בשעה שאומר וישמרך ויחנך שלום רבש"ע אני שלך כו' וכתב בת"ה על זה דיש לדקדק שיאמר ממש בשעה שמאריכין בכ"ף דוישמרך ובויחנך מדאמרינן בפרק ואלו נאמרים יש עבד שרבו מברכו ואינו מסביר לו פנים ואע"ג דבסוף פסוק שלישי דהיינו תיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ"ם דשלום מאי דאפשר לתקן ולמעבד כהלכה עבדינן ובתשובה אשכנזית כתוב רבש"ע דמקמי כהני יש לחלק דחשיב שפיר מאזין לו שמראה עצמו דמקבל ברכת כהנים ומשו"ה קאמר ליה שיתקיים בו ברכת כהנים ויתהפך חלומו ועיין לעיל דקבלו רבותינו דע"י כך מתבטל החלום ומ"מ אנא [לא] אמינא ליה בברכה אחרונה שלא להסיח דעתו מהברכה אבל מה שכ' בשעת אמן לאו מלתא היא דבעינן דענו צבור עליה אמן ע"כ וכתב הב"י סוף סי' ק"ל דנ"ל טעם ראשון דתשובה זו עיקר דכיון דברכת כהנים יש לה כח לתקן חלום רע כשמתפללים עליו באותה שעה הוי שפיר מענין ברכת כהנים והוי עבד שרבו מברכו והוא מאזין לו ומסביר לו פנים ע"כ וכתבו תהר"י שאם אין עושין נשיאות כפים יכוין שישלים כשיגיע ש"ץ למברך את עמו ישראל כדי שיענו כלם אמן ע"כ. וז"ל רמ"א ז"ל יאמר כל זה בשעה שהש"ץ אומר שים שלום ויסיים כו' ע"כ וטעמו דבשעה שאומר הש"ץ ברכת כהנים א"א שיאמר כלום לפי שעל כל פעם הוא אומר כן יהי רצון כמ"ש ב"י ס"ס קע"ז בשם הרד"א אבל נ"ל שמי שירצה להתחיל כשאומר הש"ץ יברכך וגו' ולא יענה כלל לא הפסיד שהרי הרד"א כתב שהרי"ף נשאל אם צריכים הקהל לענות אמן כשאומר ש"ץ ברכת כהנים והשיב דא"צ לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו עכ"ל אלא שאח"כ כתב הרד"א שמקצת יחידים שעונין כן יהי רצון במקום אמן ומכיון שהוא עוסק בבקשת רחמים שלו אין לו לחוש למנהג מקצת יחידים וגם הרמב"ם סתם וכתב שאין העם עונין אמן על ברכת כהנים שאומר הש"ץ:

ויהיו לשלום. וכך הלשון ברי"ף ובמדינות אלו נוהגים לסיים ותשמרני כשאומרו בסוף וישמרך ובויחנך מסיים ותחנני ובשלום מסיים ותרצני שכן הוא לשון נופל על לשון כ"כ רמ"י ז"ל:

אפילו בשבת. וע"ל בפרק אין עומדין סימן י' ובפ"ק דשבת סימן כ"ד:

ירושלמי כשנעקרה ממקומה בא"י אבל נעקרה ממקום אחר כו' ובבבלי גרס דבא"י מסיים וכשם שנעקרה ממקום זה כך תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחו"ל אצ"ל והשב לב עובדיהם לעבדך (לב עובדיהם על פושעי ישראל מתפללים. רש"י). רשב"א אומר אף בחו"ל צ"ל כן מפני שעתידין להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה ופסק הרמב"ם כרשב"א ואע"פ שהטור סימן רכ"ד תמה עליו הליץ הב"י דמשו"ה פסק כמותו דת"ק נמי לא אסר שיאמר כן אלא שאינו צריך אבל אם רצה לאמרו אין בכך כלום ורשב"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב"א הלכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא ע"כ ותו בירושלמי וכתבוהו התוספות נעקרה אשירה ממקום אחד וניתנה למקום אחר במקום שניתנה אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ובמקום שנעקרה אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה:

הרואה את המרקוליס. וה"ה לאשירה אלא שאומה זו היו עובדים אותה בימיהם יותר תהר"י בשם י"מ וכתב הש"ע שאם ראה אותה בתוך ל' יום אינו חוזר ומברך וטעמו כדכתב רבינו בריש פרקין מההוא דרואה את חבירו לאחר ל' יום כו' וכתב הטור דאין מברכין אותה ופירש רמ"א המגודלים ביניהם ורואים אותה תמיד:

אין אוכלוסא בבבל. כבר כתבתי במעי"ט שצ"ל כפי מ"ש הב"י אליבא דהרמב"ם דה"פ שאין לברך על אוכלוסא שבבבל אבל לא פסק כן בספרו הש"ע וטעמו נראה כמ"ש בב"י משום דבגמרא איתא דרב חיננא בריה דרב איקא דבריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים אע"ג דבבבל הוו ואע"ג דדחו ליה אליבא דהרמב"ם שנויי דחיקי נינהו ומיהו קשה לי דא"כ לפסוק נמי דעל אדם חשוב כמו אלו שמברכים עליהם ולא פסק כן בש"ע ומה שתירץ אליבא דהרמב"ם דלא פסק כן דלא למימרא שבירך ממש כו' מלבד שהוא דוחק גדול לא סלקא ג"כ לפי מ"ש שמההוא עובדא הראיה לברך על אוכלוסא שבבבל אם כן ברכה ממש בירכו ולכן נ"ל דהטעם שלא כתבו הרמב"ם ובזה מתישב ג"כ דהרי"ף ורבינו לא כתבוה לההוא עובדא לפי שאין בדורות האחרונים מי שראוי לכך וכמ"ש הטור די"א שאין בזמה"ז מי שראוי לברך עליו כך:

חכמי עובדי כוכבים. שחכמים מחכמת העולם כ"כ הסמ"ק ופירש הב"י דנראה שכתב כן לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בדתם שאין מברכין עליהם:

הרואה את חבירו כו' אומר ברוך שהחיינו. ושאר דיני ברכה זו בסוף פרק בכל מערבין:

ודוקא חבירו שחביב עליו כו' ואין חילוק בין זכרים לנקבות כ"כ הרשב"א בתשובה וכתב עוד שמי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אף ע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו וכתב עוד שאע"פ שאם אחרים נהנים בראייתו אינו מברך אלא שהחיינו ולא הטוב והמטיב ופירש רמ"י הטעם שאין נופל כאן לשון הטבה שאין זה נקרא טובה אלא שמחה ול"נ שא"צ לברך בנוסח אחר שהרי ברכת שהחיינו הוא כולל גם האחרים עמו כתוב במהרי"ל בהלכות ספר תורה וקריאתה שמהרי"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני מעונשו של זה וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות עכ"ל. ורמ"א ז"ל כתב שטוב לברך בלא שם ומלכות ופירש רמ"י הטעם שאין פטור זה ברור דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא נפטר עד כמה דורות כדכתיב פוקד עון אבות וגו' ע"כ לדבריו פירוש הברכה שפטרני מעונשו של זה היינו שלא יענש עוד הבן בשבילו שמעתה כיון שנעשה גדול אינו נענש בשביל אביו ושפטרני דקאמר היינו לפי שבודאי אם יענש הבן בשביל האב דקב"ה עביד דינא ומענשהו ג"כ וכל זה פי' דחוק ורחוק מהענין ומלשון הברכה אבל הכונה בברכה זו היא שמברך על שעד עתה היה חובה ומוטל על האב לחנכו במצות ולגדלו בתורה ונמצא כשמתרשל מכל זה שהוא נענש עליו ומעכשיו שנעשה בעצמו בר מצוה החובה על הבן עצמו ונמצא שהוא פטור מהעונש על ידו עוד ובטעמו של רמ"א שכתב דטוב לברך בלא שם ומלכות נ"ל שהוא מפני שלא הוזכרה בגמרא ואין לברך ברכה בשם ומלכות אא"כ שנזכר בגמ' כמ"ש רבינו בפ"ק דקדושין סימן מ"א ועיין בפ"ק דכתובות סימן ט"ו ומ"ש במהרי"ל כשקרא בתורה היה מברך היינו לפי שאז הוא נודע לרבים שהוא בר מצוה שהרי קודם לכן לא היה יכול לקרות בתורה שלא היה עדיין גדול ולכן נ"ל שאם קודם לכן התפלל להוציא הצבור ידי חובתן שיברכם בפעם ההיא:

ראה בתי ישראל בישובן כו'. פירש"י כגון בישוב בית שני ומפני כן נתלבט הב"י אם רצונו לומר בית המקדש ולשון הרי"ף הרואה בתי כנסיות של ישראל וא"כ יקשה דהשתא בתי עכו"ם דכוותיה בבתי עכו"ם והיכי קאמר שאומר בית גאים יסח ה' דהא מברך שנתן ארך אפים וכו' ודוחק לומר דבעינן לומר ברכתא וקרא לכן נראה דבתי ישראל היינו בתי הגדולים ועושי צדקה כההוא עובדא דמייתי עליה בגמרא מביתו של רב חנא בר חנילאי שהיתה פתוחה לעניים כו' ורש"י שפירש כגון בישוב בית שני דאז שייך לומר קרא דמציב גבול אלמנה משא"כ קודם שגלו ואפשר שכונת רש"י דבא"י ובזמן הבית דוקא יאמר כן כל אלו דברי הב"י ולסוף דבריו נ"ל ראיה מאותו עובדא דבית רב חנא בר חנילאי שכשראוהו בחורבנו לא הוזכר שהיו אומרים ברוך דיין האמת אלא ודאי מפני שלא היה בא"י ועל פירוש הראשון קשיא לי דרש"י לא היה צריך לפרש כלום דפשיטא שהרי בבית שני נתקנו כל הברכות מאנשי כנסת הגדולה כדאיתא במסכת מגילה בפ"ק:

הרואה את הכושי כו' ראה את החיגר כו'. וכתב הראב"ד דוקא על מי שמצטער עליו דומיא דבריות טובות שיש הנאה לרואה אבל על עכו"ם אינו מברך ע"כ ופי' רמ"י דדוקא אלו דמנויין מחיגר ואילך שכן מצטערים בצרת עצמן משא"כ כושי שכך ברייתן ובצביונם נבראו אינן מצטערין בעצמן והברכה ג"כ אינה מפני הצער אלא על התימה של שינוי הבריאה ולכך אף על נכרי כושי ודומיו מברך דלא גרע מפיל וקוף ויפה פירש אלא שמ"ש דכך חילקן הטור (וכן הוא בברייתא) לשתי בבות ליתא דחילוק הבבות מפני שאלו הן דוקא ממעי אמן ואלו יכולין להשתנות אחר שנולדו ותדע שכן הוא שהרי דברי הראב"ד שאכתוב בסמוך ודאי דאכולן קאי וכתב עוד הראב"ד שאינו מברך אלא פעם א' שהשינוי עליו גדול מאד ולדברי רבינו דר"פ מברך א' לשלשים יום וכן כ' הטור סימן רכ"ה:

והדרניקוס. פרש"י ורודאו"ש כו' והטור כתב שהוא מלא יבלת:

ראה בריות טובות כו'. ובירושלמי מעשה בר"ג שראה כושית אשה נאה ובירך עליה לא כן א"ר זעירא בשם ר' יוסי בר חנינא לא תחנם לא תתן עליהם חן מה אבסטר (פי' אב רחמן ובעל חן) לא אמר אלא שכך ברא בריות כמותה בעולמו שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שברא כו' זו דרכו של ר"ג להסתכל בנשים אלא דרך הקמומיות היתה כאן פופסרא (פי' פינה זה בא ממזרח וזו באה מצפון) והביט בה שלא בטובתו ע"כ וגם בזה כתב הראב"ד דוקא פעם ראשונה מברך עליהם ולא יותר עליהם ולא על אחרים אא"כ ראה נאה מהם וכתב רמ"י דלדברי רבינו הכא נמי מברך מל' יום לל' יום:

על ההרים ועל הגבעות. וכתב הרד"א בשם הר"ר שמעון דדוקא בהרים וגבעות המשונים ונכרת גבורת הבורא בהן:

ועל הנהרות. גם בזה כתב הרד"א דדוקא נהרות המשונין כגון פרת וחדקל וז"ל התוס' לאו על כל נהרות מברך אלא דוקא אארבע נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת ע"כ וגרסי' בגמרא אמר רמי בר אמי א"ר יצחק הרואה פרת אגישרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית ופירש"י אגישרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית דקים להו שלא נשתנה פרת מהלוכו ע"י אדם משם ולמעלה אבל משם ולמטה הסיבוהו בני אדם דרך אחרת ע"כ וכתב הב"י דמשמע דלא מברכים על הנהרות עושה מעשה בראשית אלא כשרואה אותם במקום שלא נשתנה מהלכם ע"י אדם:

הרואה את הים הגדול. כתב הש"ע בסי' רכ"ח ואחריו נמשך ג"כ רמ"י ז"ל שהוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים ויצא להם מהתשובה של רבינו שכתוב בב"י וז"ל וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכים עליו ברוך שעשה את הים הגדול הוא ים אוקיאנוס והים שלנו שעוברים בו לא"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיאנוס דוקא אע"פ שבלשון הפסוק נקרא ים שלנו הגדול מ"מ הכא משמע שהוא ים אוקיאנוס מדקתני רישא על הימים ועל הנהרות אומר ברוך עושה מעשה בראשית והדר תנא ר"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול מדהזכיר ברישא ימים בסתם ופירש ר"י הים הגדול משמע דבים אוקיאנוס מיירי ולא פליג את"ק דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנם בעולם ואתא ר"י למימר דים הגדול יש לו ברכה בפני עצמו ות"ק מודה בהא ע"כ הנה הבינו שהשאלה היתה אם דוקא ים אוקיאנוס והוא הים של א"י או כל ים שהוא גדול הוי בכלל הים הגדול ושהיתה התשובה דדוקא ים אוקיאנוס וממילא שהוא הים של א"י כך צריכין להבין השאלה והתשובה לדעת השו"ע ולא יתכן זה בעיני כלל חדא שא"כ השאלה חסירה ולא נזכר בו הספק מבואר וגם לא יתכן שיסתפק בזה כיון שהתנא אומר הים הגדול בההי"ן הידועות ואלו היתה כוונתו על כל ים שהוא גדול לא ה"ל לומר אלא הרואה ים גדול ועוד הרי נתת דבריך לשיעורין וכי איזה ים אנו יודעים שיהיה ראוי שיקרא גדול או לא ועוד דאם היתה בכלל השאלה דדלמא בכל ים שהוא גדול קאמר א"כ אין התשובה מוכרחת שהשיב דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנם בעולם ומנליה הא דדלמא ת"ק דוקא בימים שאינם גדולים ואתא ר"י למימר דבכל ים שהוא גדול מברך כו' מכל הלין מוכרח שאין הספק של השואל על שאר ימים ואפילו הם גדולים אלא שנסתפק בין שני ימים שהם לבדם ראוים להקרא כל אחד וא' גדול בפני עצמו בלבד משא"כ כל שאר ימים שבעולם ואלו שני הימים שנסתפקו בהן הלא המה הא' והוא ים אוקיאנוס שהוא המקיף לכל העולם כידוע ומפני כן ודאי שראוי להקרא גדול כי אין בכל העולם ים גדול כמוהו כיון שהוא המקיף לכל וב' הוא הים שעוברים בו מאלו הארצות המערביים לא"י וכן למצרים ונקרא ים הגדול שכן כתוב בפסוק עד הים הגדול והטעם שנקרא בכתוב גדול נ"ל שהוא גדול כנגד שאר ימים שבארץ ישראל כמו ים כנרת וים המלח כי הוא על ימים יסדה ואין ים גדול בכולם כמו זה ים המערבי שבא"י ואע"פ שיש ימים אחרים בעולם שהם גדולים כמוהו או גם יותר ממנו מ"מ אפשר שהתנא נתכוין לו כיון שבמקרא מצאנו שנקרא הים הגדול גם יש לתת טעם שיקבע ברכה בפני עצמו לכבוד הארץ הואיל והוא הים הגדול שבמחוזי א"י זו היתה השאלה ומ"ש בשאלה הוא ים אוקיאנוס והים שלנו כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצריך להיות או הים שלנו כו' כך נ"ל פשוט ושוב דקדקתי בתשובותיו של רבינו ומצאתיה בכלל רביעי סי' ד' וכתוב בשאלה ג"כ הלשון כמו שהעתיק הב"י והים שלנו אבל בתשובה שם כתב שתי שורות יותר ומשם מבואר באר היטב ככל אשר כתבתי שהשאלה היתה אם הוא ים אוקיאנוס או ים שלנו ושכך יש להגיה שכ"כ שם בתשובה בזה"ל אע"פ שבלשון הכתוב נקרא ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של ארץ ישראל וידוע הוא שהוא ים שלנו כי ארץ ישראל אינה יושבת על ים אוקיאנוס מכל מקום הכא משמע כו' ע"כ הרי מבואר לכל רואה זה הלשון שאין ים אוקיאנוס הוא הים של א"י כלל ושהתשובה היתה שאין ים הגדול שאמר ר' יהודה אלא ים אוקיאנוס ולא הים של א"י כלל ודלא כמו שהבינו הש"ע והנמשכים אחריו ועוד ראה זה מצאתי שכתב האבודרה"ם וז"ל הים הגדול פי' הים המקיף הנקרא ים אוקיאנוס ומתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמו ע"כ. ואלו ר"ל שהוא ים של א"י ה"ל לפרש זה ותדע מדברי הש"ע עצמו שהוא לא הזכיר בדבריו ים אוקיאנוס כלל וכתב ים שעוברים בו לא"י ולמצרים לפי שבזה מבואר יותר איזה ים אנו רוצים וא"כ גם לאבודרה"ם ה"ל לפרש אלא ודאי דאדרבה ים אוקינוס אינו אותו ים של א"י והים הגדול שאמר ר"י לא רצה בו אלא האוקיאנוס בלבד ואע"פ שהרואה במפת העולם יראה מתוכו כי ים של א"י הזה הוא יוצא ובא מהאוקיאנוס בעצמו מ"מ נחשבים לשני ימים וכמו שאר הנחלים ההולכים אל הים דמשום כך אינם האוקיאנוס בעצמו כן זה הים וכן יש ימים אחרים הרבה היוצאים ובאים מתוך האוקיאנוס ולעולם בשם בפני עצמו יקרא לאחד אחד וא"ת והשתא דהשאלה היתה על אלו שני הימים בלבד א"כ מהיכן דייק בתשובה דדוקא ים אוקיאנוס ולא של א"י וסיומה דתשובה כך היא ות"ק מודה בהא דאי ר"י הוה פליג את"ק ונאמר דת"ק כלל כל הימים וים אוקיאנוס בכלל א"כ הוי הלכה כסתמא דרבים ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הלכה כר"י וגם הר"ם כתב דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול הלכך נראה דדוקא בים אוקיאנוס מיירי ע"כ והרי אנו יכולים ג"כ לדייק כן דר"ל ים של א"י מדהזכיר ברישא ימים בסתם ופי' ר"י הים הגדול משמע דבים של א"י מיירי ולא פליג כו' דאי כו' ונאמר דת"ק כלל כל הימים וים של א"י בכלל כו' ונ"ל דמכיון דדייק דא"א לומר שר' יהודה חולק עם הת"ק א"כ מוכרח שר' יהודה כשאמר ים הגדול נתכוין לים אוקיאנוס דהשתא שפיר כלל הת"ק כל שאר הימים במה שאמר הימים שכן כל ימים גדולים שישנם בעולם נכללים במאמרו ועל ים אוקיאנוס לא דבר כלל לפי שהוא ים שאין כמותו בכל העולם כולו כי הוא המקיף את כל העולם ואתא ר"י ופירש שאותו ים קובע לו ברכה בפני עצמו מה שאין כן כשנפרש דים הגדול שאמר ר' יהודה שר"ל ים של א"י שאז לא היינו יכולים לומר שר"י ות"ק לא פליגי שא"א לפרש דהימים דקאמר ת"ק הם כל הימים וים אוקיאנוס בכללן רק ים של א"י שנקרא בכתוב ים הגדול שהוא אינו בכלל שאינו מוצא מלשון הימים אע"פ שבכתוב יש לו שם בפני עצמו והיינו מוכרחים לומר שהת"ק כל הימים כולם קאמר ואף ים אוקיאנוס וכל שכן של א"י הכל בכלל וא"כ ר' יהודה חולק ואין נראה כן מהפוסקים כדמסיק כן נ"ל. וא"ת והפוסקים עצמם מנא להו דר"י לא פליג ומצאתי בכ"מ פ"י מה"ב שכתב די"ל מדאמרי' בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד ל' יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה ע"כ וזו אין נ"ל ראיה דהך דלפרקים ודאי לפרש הוא כדקתני אימתי ומצי קאי אכולהו על ההרים ועל הגבעות וכו' וכמו שאכתוב בסעיף דלקמן אבל נ"ל דכל שנוכל לפרש דלא פליגי כדי למעט במחלוקת עדיף טפי ומ"מ מבואר באר היטב דעכ"פ תשובת רבינו וגם דברי האבודרה"ם מורים באצבע שפירוש הים הגדול הוא ים אוקיאנוס ולא ים של א"י שמש"כ בש"ע ובלבוש שהוא ים של ארץ ישראל הטעתם לשון השאלה ולכן אין אנו שומעין לפרש כדבריהם כלל כיון שעינינו הרואות מהיכן בא להם הטעות:

אימתי שרואהו לפרקים. והרמב"ם בפ' עשירי מה"ב פסק כן גם בהרים וגבעות וכו'. ותמיהני על הש"ע שפוסק כר' יהודה לקבוע על הים הגדול ברכה בפני עצמו ולא הזכיר כלל הא דאימתי שרואהו לפרקים ובקיצור לא פסק כר' יהודה בים הגדול וכתב לה דאימתי וכו'. משום דנ"ל שהוא מפרש אכולהו ועיין בדברי רבינו בריש פרקין:

הרואה את הקשת כו'. ואסור להסתכל בו הרבה טור סי' רכ"ט וכתב ב"י בפרק אין דורשין כל שאינו חס על כבוד קונו מאי היא ר' אבא אמר זה המסתכל בקשת ובתר הכי אמרי' דהמסתכל בקשת עיניו כהות ומפרש הטור דזה לא מתסר אלא דווקא להסתכל בו הרבה וכ"כ הרד"א וז"ל נשאל הרא"ש איך מסתכלין בקשת כשמברכים והא אמרינן שהמסתכל בקשת עיניו כהות והשיב דאין מסתכל כרואה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה ע"כ:

במתני' תנא נאמן בבריתו וכו' ובגמר' אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וכו' וז"ל התוספות הלכך נימרינהו לתרוייהו אומר ר"י דאין חותמין בברוך בברכה זו והיכא מברך בא"י אמ"ה נאמן בבריתו וקיים בשבועתו וזוכר הברית ע"כ. אבל הרי"ף והרמב"ם והטור כתבו כמו שהוא בגמרא בתחלה זוכר הברית ואח"כ נאמן בבריתו וקיים במאמרו וכ"כ האבודרה"ם:

מפסיקין שנתפזרו העבים ושמים זכו בעיניו כן לשון תהר"י בשם רבינו חננאל ור"ל דלאפוקי שנתפזרו ע"י הרוח אחד הנה ואחד הנה אבל עדיין מעונן כל הרקיע:

היינו מכ"ח שנה לכ"ח שנה ובתקופת ניסן תחלת ליל ד' ולמחר בבוקר כשרואה החמה מברך כמו שכתבתי במעי"ט ורמ"י ז"ל הוסיף שהוא בכמו ג' שעות על היום ולא ידעתי זו מנין לו:

על הגשמים. דמחזא חזי אבל משמע שמע היינו בשורות טובות ואף ע"ג דכי משני הכי בגמרא אדחייא כבר כתב הרשב"א דלמסקנא נמי הוי הכי ומאימתי מברך עיין בפ"ק דתענית סי' ג' ושם אכתוב ג"כ חילוק הארצות בברכה זו:

ועל בשורות טובות. וכדתניא בברייתא דלקמן כללו של דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו על שלו ועל של חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב:

וחותם ברוך רוב ההודאות והאל ההודאות. והרמב"ן בספר המלחמות כתב שראה במקצת הנוסחאות ברוך אל רוב ההודאות והוא נכון ע"כ וגם הרמב"ם כתב כן בפ"ו מה"ב אלא שהוסיף והתשבחות וכבר כתב הב"י שאינו יודע למה:

ולא נהירא כו'. אבל הרמב"ם כתב ג"כ כדברי הרי"ף וכן סתמו האחרונים:

אבל מברך הטוב והמטיב. ואפילו כלה לו הראשון דהא מ"מ רבוי יין הוא וצריך לברך עליו כך מסיק הב"י סי' קע"ה וגם מסיק דאפילו שתה ממנו תוך ל' יום ולשון רש"י שינוי יין שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר כו' וכתב הטור דלאו דוקא הביאו לו מחדש אלא ה"ה אם היה לו תחלה שני מיני יינות וכתב הב"י שכ"כ ג"כ הר"ר מנוח אבל המרדכי כתב בשם האבי העזרי שאם הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד שיש לו לברך מיד בפה"ג על היין טוב ופוטר את הרע ולא יברך על הרע תחלה בפה"ג כדי לברך אחריו הטוב והמטיב כדי להרבות בברכות כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחלה כדאמרי' בפ' כ"מ ע"כ ורמ"א ז"ל מפרש דהטור נמי לא איירי אלא כשלא היו לפניו יחד ופירש רמ"י לדבריו שלא היו לו לפניו יחד על השלחן ולי נראה דכל שהיו לו היינות מוכנים לשתות עכשיו ואפילו אינם על השלחן לפניו דזיל בתר טעמא דלא לאפושי בברכות וכי קאמר הטור אע"פ שהיו לו לעצמו במרתפו וא"נ על שלחנו שהוא שותה שם אלא שלא היה דעתו מתחלה לשתות משניהם אבל כשלא היו מוכנים לפניו ואפילו דעתו לשתות משניהם נמי מברך דהא הביאו לו. ואפילו למ"ש הר"ן בפרק ע"פ בשם הצרפתים בטעם לאין מברכין על שינוי הפת דאורחייהו דאינשי למיכל מיניה מתרי מינים ומעיקרא יהב דעתיה עלייהו משא"כ יין שאין דרך לשתות בסעודה אחת משני מינין ע"כ דמ"מ לא פלוג וכ"ש רבינו שלא כתב לזה הטעם כלל:

כגון דאיכא בני חבורה דקשתו בהדיה. וכתבו התוספות והרשב"א דה"ה אם אשתו ובניו עמו אבל יחיד לא וכתב הב"י דמוכח בגמרא דיחיד נהי דהטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו מברך וכ"כ הר"ן בפ' ע"פ אבל התוספות דפרק הרואה כתבו דאינו מברך שהחיינו דלא אשכחן יחיד שמברך שהחיינו רק אחדתי ע"כ וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שהשמיטוהו עכ"ל הב"י ומצאתי כתוב בהגהות שבקיצור ב"י נסתפקתי אם ראובן ושמעון מסובין ושותים כל אחד מיינו ושוב נתן ראובן לשמעון את כוסו אם יברך הטוב והמטיב כיון שגם ראובן נהנה מזה היין או כיון שאין שינוי אלא לדידיה לא ע"כ:

אבל אם ידוע שהשני גרוע. וכתב המרדכי דיין לבן מברך עליו הטוב והמטיב אפילו גרוע הרבה יותר מן הראשון לפי שהוא בריא לגוף יותר מן הראשון ע"כ ולפי מה שכתב רבינו בטעם שתקנו הטוב על היין דוקא משום דנתקנה על הרוגי ביתר ויין הוא כמו הדם היה נראה דגם ליין אדום איכא מעליותא לברך עליו הטוב ואע"פ שהוא גרוע מן הלבן ששתה לפניו הואיל ועיקר הברכה משום אדמימות היין ניתקנה מ"מ אין לסמוך על זה למעשה וכ"ש שיש טעמים אחרים כמ"ש רבינו וגם כתבתי במי"ט הטעם הזה בעצמו בשם התוספות דלאו משום שהוא אדום תקנוה ומ"מ כשאינו ידוע אם הוא גרוע מברך הטוב אע"ג דיין לבן בריא לגוף טפי מ"מ כיון שאפשר שהאדום טוב ממנו יברך הטוב כן נ"ל. וכתב הטור בשם רבינו פרץ שכתב בשם רבותיו דיין של שתי חביות והכל ממין אחד אם בתוך מ' יום לבצירותיה שמוהו בשני כלים מברכין עליו הטוב והמטיב ואם לאחר מ' יום חלקוהו אין מברכים עליו הואיל והכל ממין א' ע"כ. ועל מ"ש והכל ממין א' הוסיף רמ"י ומכרם א' ובצרוהו יחד ובטעם המ' יום כתב שאז הם ימי התסיסה וכיון שכל אחד תוסס בחביות שלו אין טעמו של זה כטעמו של זה וחשיבי כשני מינים:

האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב. אבל היו מסובים לשתות בלא אכילה אחד מברך לכולם טור ועיין בפרק כיצד מברכין סימן ל"ג:

אאמרו לו אשתך ילדה זכר. אורחא דמלתא קתני וה"ה שהיה שם וראה בעצמו כן דקדק ב"י מהטור ר"ס רכ"ג:

דמברך הטוב. וכתב הב"י בשם הסמ"ג דגם היא צריכה לברך כיון ששניהם נהנים ע"כ ור"ל שזה מבואר ג"כ מדברי רבינו דהא מדמצריך שכל אחד מברך לעצמו ש"מ דכל הנהנים מברכים הטוב והמטיב וכתב עוד הב"י דנראה שאפילו מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ"מ טובה היתה לה בעת שילדתו אבל רמ"א לא כתב כן אלא שאז מברך שהחיינו על הבן וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו וכ"כ רמ"י. וכן נראה עיקר וכתב הרשב"א בתשובה מסתברא דכל שנולד לו צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לא כלישנא בתרא דר"י (בסימן דלקמן) אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשאוהו רשות כקרא חדתא דכל שאינו בא מזמן לזמן במועדו אין מברכין שהחיינו בחובה ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאמרו אני דוחק כן ואע"פ שאין זה מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו זמן ושמא אף על מצוה ממצות התורה כפדיון הבן אומר ולפי טעם זה כל אותם שבפ' הרואה הקונה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן אתו אלא במקום הנאה לבד י"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ע"כ וכתב רמ"א דמזה נתפשט שרבים מקילין באלו הברכות ע"כ ועיין עוד בפר"א דמילה:

אומר ברוך שהחיינו. וכתב הסמ"ג שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב ע"כ ופי' הב"י דהיינו בכלי שמשתמשים בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ע"כ ונ"ל מדקדוק לשון הסמ"ג שכתב גם הטוב והמטיב דמתיישב בהכי דלא תקשה וכי הבונה בית חדש לו לבד הוא בונה אדרבה סתם בית בני ביתו עמו שכן על שם שהם תדירים אצלו בביתו נקראים בני ביתו אלא הכא לא קמיירי בברכת הטוב שכבר נשנית ברישא על הגשמים כו'. ועיין מה שכתבתי בסעיף נ"ו וכ' מהרי"ו בפסקיו שהמנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש ואין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא"כ היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיתחדש ממנה בגד אחר וכתיב ורחמיו על כל מעשיו וכתב רמ"א שהטעם חלוש מאד ואינו נראה מ"מ רבים מקפידים על זה שלא לאמרו ע"כ:

והלכתא כר"י כו'. דאפילו כו' צריך לברך על כל פעם טור סימן רכ"ג:

ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם כו' ובת"ה סימן ל"ז כתב דיש לנהוג כדברי התוספות שלא לברך על כלים שאינם חשובים כלל כגון חלוקים ומנעלים ואנפילאות וכה"ג כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש להם אבל כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם מברכין ע"כ ובזה מתישב הא דר' יהודה דפ' הנודר מן המבושל אף לדברי התוס':

והן חדשים לו. כבר כתבתי במעי"ט לשון הטור דהא דנקט במתניתין חדשים לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן וכתב הב"י דמשמע לו שאע"פ שהן חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינם דבר חידוש כשחזר וקנאם:

ניתנו לו במתנה אומר הטוב והמטיב. כתב הב"י וז"ל הוה משמע לי דאינו מברך אלא הטוב והמטיב בלבד אבל מדברי הסמ"ק דלעיל משמע דשהחיינו נמי מברך ע"כ ואע"פ שבש"ע לא דקדק לכתוב גם הטוב והמטיב מ"מ הדברים נראים כן ממה שכתבתי לעיל סעיף נ"ג ועיין לעיל ס"ס נ"ב:

ולבו שמח ובוטח כי שמא לא ישמע כו'. לשון רמ"י ז"ל בסימן רכ"ב יבקש רחמים ממנו ית' שיצילנו מן הרעה:

אומר ברוך השולח כו'. כ' רמ"י ז"ל בסי' ר"ל שיאמר אותה בלא הזכרת שם ומלכות שאין כאן ברכה מבוררת ע"כ אשתמיטתיה פרש"י דפרק קמא דתענית שהרי פי' בהדיא שצריכים שם ומלכות לבד ראה זה מצאתי בכ"מ פ"י מה"ב שכתב בשם הריטב"א וז"ל כתב הריטב"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומות ומעשרות שהבטיח הקב"ה בברכתו עליהם שנאמר הביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די וע"כ תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקב"ה קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ"ל ומ"מ אף לדעת הרמב"ן ברכה זו בשם ומלכות ניתקנה ככל הברכות כולן וכך משמע מדברי רבינו בריש פרקין שסתם וכתב שכל הברכות השנויות בזה הפ' צריך להזכיר בהם שם ומלכות ולא הוציא שום אחת מהן מן הכלל:

הנכנס לכרך. וכתב הב"י סי' ר"נ דבלישנא בתרא אמרינן בגמ' שאפי' בכרך שדנים והורגים דזמנין דלא מתרמי ליה איניש דיליף זכותא כלומר שאע"פ שהוא מקום שיש בו שופטים שאין הורגים אלא בדין אפ"ה חיישינן שמתוך שהוא נכרי לא יזדמן מי שילמד עליו זכות וילכד ברשת עלילה שיעלילו עליו:

וכשם שהוצאתני כו' עד בא"י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנתבאר דיניה בפרק תפלת השחר סי' י"ח כך מסיק הב"י בשם הכלבו:

הנכנס לבית המרחץ אומר י"ר כו'. לא ראיתי מימי אפי' מן המדקדקים שיהיו נזהרים בזה ונ"ל לפי שמרחצאות שדברו חכמים בהם היו עושין בענין שהאור וגם מים הרותחים הם מתחת לתקרה שעליה עומדים ורוחצים וכדמוכח בגמרא מעובדא דר' אבהו דעל לבי בני אפחית מתותיה אתרחיש ליה ניסא קם על עמודא כו' והיינו נמי דאמרינן בירושלמי בנוסח י"ר הזה שתצילני משרפת האש ומהיזק החמין ומן המפולת ומסיק דדוקא במרחץ שהיא ניסוקת אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד ונ"ל דהיינו שאינו ניסקת אלא שמחממין חמין מבחוץ ומביאין לשם ומכיון שאינה ניסוקת אין כאן חשש שריפת אש וגם מפולת ג"כ אין לחוש דהא דחיישינן למפולת היינו מפני שההיסק הוא תחת הקירוי שעליה בני אדם עומדים ורוחצים וע"י חום האש ורוב ההיסק לפעמים תמוך התקרה ותפחת אבל א"א כשמסיקים אותו מן הצד כעין מרחצאות שלנו למה ניחוש למפולת אלא ודאי מרחצאות שלהם היו כענין הזה שפירשתי ולפיכך באלו הארצות שאין ניסוקות מתחת וגם החמים אינם מתחת אין כאן בית מיחוש לא לאור ולא לחמים ולא למפולת ולכך א"א י"ר הזה באלו הארצות וע"ל סעיף נ"ב:

ברוך רופא חנם. וכן גם גי' הרי"ף אבל הרמב"ם והסמ"ג והטור סי' ר"ל כתבו ברוך רופא חולים:

אומר התכבדו כו'. וכתב הרד"א בשם חידושי דב"ש שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו אבל אינש אחרינא לא משום דמחזי כיוהרא ע"כ וכתב ב"י סי' ג' דנראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו:

אומר בא"י אמ"ה אשר יצר כו'. ובין לגדולים בין לקטנים אומר ברכה זו טור סי' ז' וכתב ב"י בסוף הסי' בשם מהרי"א שבא"ח כתוב בשם גאון שאפי' לטפה אחת שהשתין חייב לברך שאם יסתם אותו הנקב מלהוציא הטפה היה קשה לו וחייב להודות ושכ"כ רבינו בתשובה כלל ד' שהעושה צרכיו או הטיל מים אפי' מעט מעט צריך לברך כיון שנפתחו נקביו וכתוב עוד בא"ח בשם גאון שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראיה ממה שאמרו טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים וכתב רמ"י דתפלה וברכה זו מאליהן באין כפי הזמן או כפי טבע האדם ולפי' חייב בתשלומין משא"כ ברכת הנהנין דהוי מעוות לא יוכל לתקון כשעבר זמנו כדאשכחן בבהמ"ז בפרק אלו דברים עכ"ד וראיתי אני בהגה' אשר"י לעיל ספ"ק שכתב כל היכא שלא בירך קמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא י"ח אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי ע"כ ולענין ליטול ידיו קודם ברכה זו למדו מפרק א"ל הממונה דתנן זה הכלל היה במקדש כל המיסך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים ואמרינן עלה בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מ"ט א"ר אבא זאת אומרת מצוה לשפשף משמע שכל שלא שפשף א"צ ליטול ידיו ומ"מ כתבו הג"מ פ"ג מהל' שביתת עשור שצריך לרחוץ משום הכון וכ"כ בא"ח שצריך ליטול משום נקיות וכתב הסמ"ג במ"ע סי' כ"ז בשם ר"ת שברכת ענ"י א"צ ואפי' שפשף ומהרי"א כתב ג"כ בשם ר"ת שאפי' ירצה להתפלל א"צ לברך ודלא כדברי רבינו דבסי' דלקמן וע"ש וכתב הב"י שכן מנהג העולם שלא לברך ענ"י אלא בשחר ובשעת אכילה:

הנכנס לישן על מטתו אומר שמע וכו'. ועי' בפ"ק סי' ו' יתר דינים השייכים לק"ש שעל מטתו ואח"כ כשקרא כסדר יפשיט בגדיו וכשהוא חולץ מנעליו חולץ שמאל תחלה כדתניא בפרק במה אשה (שבת דף ס"א) ואע"פ שהפוסקים השמיטוה כתבו ר' יונה בספר היראה והב"י נדחק בטעם למה השמיטה הטור אע"פ שפסק ברישא דינעול של ימין תחלה ופי' לפי שמכוון דאחשבי' בחדא ענינא תו לא צריך ועוד דמצינו בכל דבר הימין תחלה כדתני נמי התם לענין רחיצה וסיכה וא"כ אף בחליצה כך הוא כ"כ בסי' ב' וזה דוחק גדול דבחדא ברייתא מתנית' חליצה דשמאל תחלה ורחיצה וסיכה דימין תחלה והיאך אפשר לומר דהתנא ששנה הכל לא הרגיש בדברי עצמו דפעם מחשיב לימין ופעם לשמאל וכ"ש דבנעילה החשיב ג"כ לימין אלא ודאי שזה שהצריך לחלוץ השמאל תחלה ג"כ מחשיבת הימין כדי שבעודו יחף השמאל ממתין על הימין משא"כ בהפך וכ"כ רמ"י ז"ל שכן יש לתת טעם ג"כ בחליצת תפילין של ראש קודם לשל יד אי יהבינן טעמא לקרא ועיין סעי' ע"ז דחולץ מנעליו יטול ידיו וכשיגיע לחלוק לא יהפכנו ממטה למעלה שא"כ נמצא גופו ערום אלא יפשיטנו דרך ראשו ויכסה עצמו בסדינו מחחת ויכנס במטתו כמו שהיה מתפאר רבי יוסי (בפרק כל כתבי) מעולם לא ראו קורות ביתי שפתי חלוקי טור ס"ס רל"ט:

ואפשר דגרסינן שמע והיה אם שמוע. וכתב הטור סי' רל"ט שכן מנהגו של רבינו ז"ל ועכשיו אין אנו נוהגים כן ונ"ל לפי שיש לומר שלא הצריך ר"ח ז"ל לומר ג"כ פ' והיה אם שמוע אלא לקיים מצות ק"ש בזמנו לאותן שקורין אותה בצבור בעוד יום ולפיכך הצריך לקרות גם והיה אם שמוע ומה שכתב משום דכתיב ביה בשכבך ובקומך היינו לתת טעם למה לא הצריך ג"כ לקרות גם פרשת ציצית וכבר כתבתי בפ"ק סעיף ה' בשם הר"ר יונה שאותן שקראו בצבור ק"ש קודם הלילה שאחר יציאת הכוכבים יחזרו ויקראו ואין מחייבין אותן לקרות אלא שמע והיה אם שמוע ולא פרשה ציצית ולפי טעם הזה שאמרתי אין אנו צריכין לומר שהיה לר"ח גירסא אחרת אלא דאיהו נמי לא גריס בגמרא אלא שמע בלחוד ואפ"ה מצריך לקרות גם והיה אם שמוע אבל לא לענין ק"ש על מטתו אלא שאם כבר קראה בצבור שלא בעונתה הוא דהצריך לקרות עכשיו השתי פרשיות וכבר כתב רבינו ברפ"ק בשם רש"י דק"ש שעל מטתו הוא שיוצאין בה אלא שהוא לא הצריך רק שמע ור"ח מצריך לתרווייהו ומהשתא אנן דלא עבדינן כר"ח היינו טעמא דרוב העולם נמשכין אחר רש"י בזה והמדקדקים דלא סברי הכי הם נזהרים לקרות ק"ש מיד אחר צאת הכוכבים וא"כ על מטתו ודאי דסגי ליה בשמע לחוד אפילו לסברת ר"ח לפי מה שפירשתי את דבריו:

ותעמידני לשלום. ויש נוסתאות בגמרא ורי"ף והטור סי' רל"ט כ' כמו שהוא בכאן אלא שאח"כ כתב ורב עמרם הוסיף בה דברים ותעמידני לשלום ותן תנקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ואל תביאני לידי חטא ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצה"ר ותצילני מפגע רע ומחלאים רעים ואל יבהלוני כו':

וכי מתער יתגבר כארי לקום בזריזות לעבודת בוראו כדתנן בפ"ה דאבות יהודה בן תימא אומר כו' וגבור כארי ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמוד בבקר כי הקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ממטתך ועדיין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום שתהא אתה מעורר השחר ולא הוא מעירך כמ"ש דהמע"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי וכ"ש אם ישכים קודם אור הבוקר מה טובו ומה יפיו וטוב למי שיקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות כדאמרינן בפ"ק סעיף ב' וע"ש סעיף ט' טור סי' א' ויראה לי מיהת שאע"פ שיצטרך לקום בזריזות ובלי עצלתים מ"מ ישהה מעט ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה דאמר מר בס"פ מפנין ה' דברים קרובים למיתה יותר מן החיים ואלו הן האוכל ועמד שתה ועמד ישן ועמד הקיז דם ועמד שימש מטתו ועמד אלא לישהי פורתא והדר ליקום וכתב עוד הטור שאם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר מ"מ התפלה אשר היא מועד לכל חי אל יאחר ויחשוב בלבו אילו היה בעבודת מלך ב"ו וצוהו להשכים באור הבוקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר צוהו כ"ש וק"ו בנו של ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ע"כ:

וכי לובש לא ילבש מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה כמו שהיה מתפאר ר' יוסי (בפרק כל כתבי) מעולם לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי טור סי' ב' וכתב הב"י דאע"ג דר' יוסי לענין פשיטות החלוק קאמר וכדכתבתי לעיל סעי' ס"ו ילפי' מיניה נמי לעת שלבשו דכיון דמשום צניעות הוא מאי שנא. וכתב עוד הטור וז"ל ואל יאמר הנני בחדרי חדרים מי יודעני מי רואני כי הקב"ה מלא כל העולם כבודו אשר לפניו חשכה כאורה וכתב עוד וידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ כדאיתא בשבת פ' אלו קשרים א"ר יוחנן איזהו ת"ח המדקדק בחלוקו להפכו כדרכו וגרסי' לעיל פ' שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א) דסוריאל שר הפנים א"ל אל תטול חלוקך בשחרית מן השמש ותלבש ופירש"י אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו:

וכי זקיף כו'. כתב הטור סי' מ"ו דבסדור רב עמרם כתוב כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים ופי' הב"י דטעמו לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים שעליה מברך מתיר אסורים וא"כ כיון שהוא בכלל למה יחזור ויברך פעם שניה על זה:

וכי מסיים מסאניה. וגרסי' בפ' במה אשה (שבת דף ס"א א)"ר יוחנן כתפילין כך מנעלים מה תפילין בשמאל אף מנעלים בשמאל מיתיבי כשהוא נועל נועל של ימין ואת"כ נועל של שמאל אמר רב יוסף השתא דתנן הכי ואמר ר"י הכי דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד א"ל אביי דלמא ר"י הא ברייתא לא שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה ואי נמי שמיע ליה קסבר אין הלכה כאותה משנה א"ר נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שניהם ומנו מר בריה דרבינא היכי הוה עביד סיים דימיניה ולא קטר וסיים דשמאליה וקטר והדר קטר דימיניה א"ר אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד וכל הפוסקים הראשונים השמיטו דסברי כרב אשי דבתראה אבל הטור סי' ב' כתב ופסק כמר בר אבינא ונ"ל באמת דאיהו בתרא' טפי שהרי רבינא אביו רק תלמיד חבר לפני רב אשי כדאיתא פרק הדר והקשה הב"י היאך יצא ידי שניהם בקשירה דשמאל תחלה ותי' דאף ר"י כיון דמדמה לתפילין לא אמר אלא לקשירה וא"נ ר"י לא ס"ל הכי אלא מצריך הנעילה שתהא בשמאל תחלה מ"מ כיון שראייתו מתפילין תסגי לן בקשירה ורמ"י ז"ל נתן טעם יפה והגון מדאמרי' בפרק כיסוי הדם בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך נעל וגו' זכו בניו לשתי מצות לחוטין של מצות ציצית ולרצועות של תפילין לכך מדמינן קשירת המנעלים לקשירת תפילין כיון דע"י שרוך נעל זכו בהן וכיון דקשירת תפילין היא תחלה ביד שמאל ואח"כ הוא קושר של ראש בראשו שהוא נוטה לצד ימין ידו השמאלית כן יהיה קשירת נעל השמאל ג"כ תחלה ואח"כ יקשור הימין עכ"ד. וכתבו התוס' דבמנעלים שאין בהם קשירה יש לנעול של ימין תחלה:

וכי מסגי ילך בכפיפת קומה כדאיתא פ"ק דקדושין אריב"ל אסור לילך בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו ויכסה ראשו כדאמר נמי התם רב הונא לא אזל ד' אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי טור ס"ס ב' וכתב עוד דיבדוק נקביו כו' כדא"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כו' לעיל בפ' היה קורא ושם כתבו רבינו בסעי' י' וירגיל עצמו לבדוק נקביו ערב ובקר כדתניא בפרקין דף ס"ב בן עזאי אומר השכם וצא הערב וצא כדי שלא תתרחק:

וכי אסר המייניה. כתב הרד"א בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסים אבל הרמב"ם כתב דהיינו כשחוגר חגורו וז"ל הרא"ה כי אסר המיניה פי' הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:

וכי פריס סודרא ארישיה. וה"ה לכל כובע ולכל כסוי כ"כ התוס' ועיין בטעם הברכה במי"ט:

גרסי' בגמרא אחר ברכה זו דעוטר ישראל בתפארה כי מעטף בציצית לימא ברוך אקב"ו להתעטף בציצית כי מנת תפילין אדרעי' לימא ברוך אקב"ו להניח תפילין ארישיה לימא אקב"ו על מצות תפילין ונראה בעיני דלא היה כתוב כלל בגמרא של רבינו ותדע שכן הוא מדלא הביא מינה ראיה בהלכות קטנות הלכות תפילין לענין שצריך לברך שתי ברכות אפילו לא סח בינתים דהא ודאי ריהטא דמלתא הכי משמע דלעולם מברך על של ראש ואפילו לא סח וגם ברי"ף גיר' אחרת דגרס בתר כי לביש כו' כי מכסי סדינא אומר באקב"ו להתעטף בציצית ותפילין לא אדכר כלל ועוד נ"ל ראיה אחרת דרבינו ל"ג ליה מדכתב הטור סי' כ"ה שראה לאביו רבינו שהיה מדקדק להניח התפילין כשהיה מסדר הברכות והיה מסדרם זה אחר זה עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניחם ומברך עוטר ישראל בתפארה לפי שהתפילין נקראים פאר שנאמר פארך חבוש עליך ע"כ ואי איתא שה"נ גירסתינו לא היה משנה הסדר שבגמרא שמסדרם אחר עוטר ישראל אע"פ שי"ל דשאני אינהו שלא היה מברכם בשעת מעשה של כל א' וא' כמו שמתוקנים בגמ' מ"מ נ"ל מה שכתבתי שלא הי' בגירסתו ומ"מ הואיל דאף לרבינו מניחין התפילין בין אלו הברכות לכן אכתוב בכאן מסדורס וזהו דעטיפת ציצית קודם לפי ששקולה כנגד כל המצות וגם תדירים יותר מתפילין כ"כ נ"י בהל' ציצית ובש"ע סי' כ"ה יהיב עוד טעמא לפי שמעלין בקדש ומשום כך כתבו שהמניחיס כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצות וכתב רמ"א דמיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית א"צ להמתין על הציצית אלא מניח תפילין וכשמביאים לו טלית מעטפו ע"כ ומסיק הב"י שהדרך הנכונה לברך על טלית קטן ואח"כ יניח תפילין של יד ושל ראש ואז יבוא לבהכ"נ ויתעטף בטלית גדול לפי שמצינו בס' הזוהר שמי שאינו הולך לבהכ"נ כשהוא מעוטף בציצית ומעוטר בתפילין אסהיד סהדותא דשיקרא על גרמי' כשיאמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך דקוב"ה אמר אן הוא מוראי הא סהיד סהדותא דשיקרא כ"כ בפרשה ואתחנן ובסוף פרש' במדבר כתוב בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמי' בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרש על רישיה פרישו דמצוה לבתר אתקשר קשורא דיחודא דאינהו תפילין ומ"מ כתב שהעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואחר כן מניח כתפילין והולך לבהכ"נ ובענין הברכת ודקדוקי תיבותיהן ושאר דיני ציצית ותפילין יפורשו בהלכותיהן:

כי משי ידיה במים. וכ' הרא"ה דכל מים דפסילי לנ"י דוקא לסעודה כמ"ש בפרק כל הבשר אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מילי דמנקי מהני אפילו לכתחלה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא אתקין לנטילה ע"כ וכתב הטור סי' ד' שידקדק לערות עליהם ג"פ מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ דהכי איתא בפרק שמונה שרצים תניא ר' נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחץ ידיו ג"פ ומסיק הב"י דשכשוך הידים בתוך כלי עלתה לו נטילה לק"ש ולתפלה אבל לא לרוח רעה שעליהן ואע"ג דבגמ' לא הזכירו אלא רחיצה ושכשוך רחיצה מקרי אבל מדברי הזוהר פ' וישב נראה שצריך עירוי מכלי ועוד כתב שם בזוהר דחין נוטלין אותו אלא לתוך כלי ולא ע"ג קרקע כדי שלא יזיקו לעוברים עליהם ולכך אסור להנות מהם ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם. ועוד בזוהר פ' מקץ שיטול תחלה יד ימין ע"י יד שמאל ולפי שבפ' תרומה נראה כסותר לזה מיישב הב"י דתחלה נוטל הכלי של מים ביד הימין ונותנו לשמאל כדי שיריק מים משמאלו על ימינו בתחלה ועוד בזוהר פ' וישב דלא יטול מן ידא דלא אדכי בקדמיתא ואיתא נמי בגמ' דידן בפ' ג' שאכלו דף נ"א ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו ואשחרית קאי התם וגרסי' בפרק שמונה שרצים יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לחסודה פי' מקום שמקיז דם תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס ופרש"י יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כלן יד לעין מסמא קודם נטילה יד לאזן מחרשת יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה ובמי"ט כתבתי יישוב להא דאמרינן הכא כי מנח ידיה לעיניה קודם כי משי לידיה ומוכח שם בגמרא דמשמוש היד בפי הטבעת מזיק מפני שמביאתו לידי תחתוניות וכן מזיק משמוש היד למקום הקזה ולכל חבורה וכן בגיגית שכר מפסיד השכר וכל הני אפילו נטל ידיו שחרית וכ"ש כשלא נטל וכתב הרד"א בסוף ספרו בשם ספר התשב"ץ ששבעה דברים צריכים נטילה לאחריהם ואלו הם הקם ממטתו והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף את ראשו וכ"כ בכלבו סימן כ"ג וכ"כ במרדכי פרק אלו דברים אלא שבמקום הקם מן המטה כתב ההולך בין המתים וארחות חיים הוסיף מי שנגע במת ומי שמפלה כליו וי"א המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלים אורחותיו וי"א אף הנוגע בכנה וי"א אף הנוגע בגופו בידו וארז"ל מי שעשה אחת מאלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו ע"כ וכתב המרדכי פרק אלו דברים דלא אתברר אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים ואין לעשות פירוקא לסכנתא לכן טוב להחמיר ליטול במים וכ"כ בכלבו וגרסי' בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב) דמסוכר פירש"י מקיז דם מן הכתפים ולא משי ידיה מפחד ז' יומי דשקיל מזייה ולא משי ידיה מפתד תלתא יומי דנטיל טופריה ולא משי ידיה מפחד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחד ומספקא ליה להב"י אם היה נעור כל הלילה אם רוח רעה שורה עליו דדלמא דוקא בישן אמרו וכן המשכים קודם עלות השחר ונטל ידיו מספקא ליה אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת להעביר רוח הרעה וכן מספקא ליה בישן ביום אם צריך לערות עליהם ג"פ ובכולן כתב רמ"א ז"ל שיטלם בלא ברכה ומיהו הישן ביום היינו דוקא כי ניים טפי משתין נשמי דהכי אמרי' בגמרא פרק הישן (סוכה דף כ"ו) ומייתי לה רבינו התם אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס שתין נשמי והא דכתב רמ"י ז"ל דשינת הסוס פחות משתין נשמי נמשך בזה אחר לשון הזוהר פ' ויגש שכתבו הב"י ומן התימה עליו שאת"כ כתב בעצמו דלכן יהא זהיר שלא יישן ביום יותר משתין נשמי והיינו כגמרא דידן ולדברי הזוהר שתין נשמי אסור וכ"כ הש"ע שהוא נמשך ג"כ אחר הזוהר אבל נ"ל ודאי היכא דמפורש בגמרא דידן דשבקינן לדברי הזוהר ואזלינן בתר גמרא דידן:

אומר בא"י כו' ענט"י וכ' הרד"א שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות וא"א שלא נגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכ"ג שמקדש ידיו קודם העבודה ואע"פ שהב"י השיג על זה שאין טעם לברכה זו דאשר יצר כשלא עשה צרכיו אפ"ה כן נהגו כמ"ש רמ"א ורמ"י נתן טעם לדבר לפי שא"א שלא הטיל מים או יצא ממנו מעט צחצוחי מים או עשה צרכיו מעט בלילה או קודם ששכב ולא בירך עליהן מפני ששכב תיכף בידים מטונפות:

דחייב אדם לנקות ידיו בשעת התפלה כו'. ויועיל לתפלה אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן כ"כ בש"ע ונראה טעמו שכן בגמרא דידן פרק שמנה שרצים נקט רחיצה וכ"ש לדברי הזוהר דבעי עירוי מכלי כמ"ש לעיל סעיף ע"ז:

אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך ענט"י כו'. וכבר כתבתי לעיל סוף סעיף ס"ה דלא נהיגי הכי דאין מברכין ענט"י אלא בשחרית ולאכילה:

כי משי אפיה. וגרסינן בפ' ר"א דמילה סוף (שבת דף קל"ג) האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב טובא נקטיה ליה חספניתא מאי תקנתיה לימשי טובא במיא דסילקא ופרש"י תספניתא פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין והוא שכתוב בתורה וכו' ובחספניתא תרגום של חרס ע"כ וכתב הרד"א נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה:

ירמי"א שתרגילני בתורתך כו'. וצ"ל ויר"מ בוי"ו לפי שהכל ברכה אתת כמ"ש במי"ט בשם התוס':

כל הנך ברכות שהן להנאתו כו'. וכבר כתבתי במי"ט דרבינו עצמו כתב בפ' יום הכפורים דכל הברכות הללו כולן מברך אע"פ שלא נהנה בהן וכתב רמ"א שכן המנהג ואין לשנות:

והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר כו'. וכתב הכלבו סימן ך' בשם הר"ם שאינו מברך בבקר כשנוטל ידיו ענט"י ואשר יצר עד בואו לבהכ"נ ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבהכ"נ ותופס במקום שהנית ע"כ ואע"פ שכל הברכות אומרים על הסדר שסדרום בגמ' אבל ברכת ענ"י ואשר יצר מקדימים לכולם ונ"ל טעמא דהרי מה שא"א אותם על כל מעשה ומעשה כמו שסדורים בגמ' הוא לפי שאין הידים נקיות ומכיון שכן צריך לנקות הידים תחלה הלכך אע"פ שממתין לברך עד בואו לבהכ"נ מ"מ מקדים ברכת נט"י ואשר יצר לכולן מהאי טעמא ומהאי טעמא נמי י"ל שהיא נדחית עם האחרות והב"י נתלבט הרבה בזה בסימן ו' וכ' האגור בשם מהר"י מולין שמנהג בני אשכנזים שאחר שהאחד בירך ברכת השחר בבהכ"נ וענו אחריו אמן חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונים אחריו אמן וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה מפני שהמברך אינו מכוין להוציא האחרים ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו ע"כ ועיין בפ"ק סעיף ע"ז כתבתי היאך ינהוג בברכות אלו המשכים ללמוד בבוקר קודם ע"ה ועיין בהלכות ציצית סעיף ט' ובסידורי אשכנזים יש עוד ברכה אחרת בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח וכתב הטור שנתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך ב"ו מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עיפה ומחזירה לו חדשה ורגועה ע"כ וכתב הב"י שאע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בגמרא איך היה רשות לשום אדם לתקנה ע"כ וכיוצא בזה תמה רבינו בהאשה נקנית ס"ס מ"א ושם הקשיתי על דבריו ג"כ מברכת בתולים דפ"ק דכתובות ורמ"א ז"ל כתב שהמנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה ע"כ ואני איני אומרה עוד כתב הב"י בקצת סידורים יש ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא והוא מגביה שפלים ונראה שאין לברכה כלל ואע"פ שנמצא כתוב בעיטור וכ"כ בשבולי הלקט שרב עמרם גאון הסיר מגביה שפלים עוד כתב ב"י שכתוב בעיטור המברך סומך נופלים טעות הוא ע"כ אבל מה שרגילים לומר אח"כ יהי רצון כו' ושאר תחנות בכל מקום לפי מנהגו אין זה שינוי מטבע חכמים כלל ואומרים לפיכך אנחנו חייבים כו' עד שמע ישראל כו' וכתב הטור שרבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו והי' מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע משום שפעמי' עושים קרוב"ץ ומתעכבין בק"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות פ"ב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר"י הנשיא ע"כ ופי' הב"י דאלו לא אמר בשכמל"ו הי' נראה כספור דברים ע"כ ואני כבר כתבתי בפ"ק סעיף מ"ח דלי נראה דבלאו בשכמל"ו לא סגי לצאת י"ח ע"ש כתב עוד הטור שאומר אתה הוא אלהינו כו' ומסיים בא"י מקדש את שמך ברבים ומיוסד ע"פ הירושלמי ולכך יש לסיים בשם והא דאינו פותח בשם פי' הטור לפי שהיא ברכת הודאה וכמ"ש במי"ט גבי אלהי נשמה כו' ולענין ברכת התורה אימתי מברכים אותה כתבתי בפ"ק סעיף ע"ה. עוד כתב הטור בסי' א' שכשיאור היום יאמר פ' קרבנות כגון פ' עולה או מנחה כו' וכשיסיים פ' העולה יאמר יהי רצון כו' והב"י כתב בשם א"ח לומר פ' כיור ופ' תרומת הדשן כו' וכשיאמר עם פרשת הקרבנות פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' דאמרי' בויקרא רבה שאמר הקב"ה בשעה שאומר פסוק זה שזוכר עקדת יצחק בן אברהם ע"כ. ולא חשתי להאריך בדברים הללו לפי שכבר סדורים הכל בסדר תפלות ומעמדות שביד כל אדם אבל בשתים אני קורא תגר הא' שמפני שמברכים בענינים הרבה הרי הוא כעול על רובא דרובא וממעטין הכוונה ואין זה נכון כי טוב מעט בכוונה כו' כדלעיל ולקמן סימן כ"ה והשנית על מי שיש לו לב להבין וללמוד שנראה לי כי טוב לו תורת ה' ללמוד ויהיה די לו בתפלות המחוייבות מאנשי כנסת הגדולה ומה שנקבע פסוקי דזמרה ופ' איזהו ודומיו שהן כחובה על הכל ובמקום שאר התחנונים והקרבנות ילמוד ובפ' מפנין מוכח בהדיא דת"ת כנגד כולם ואפילו לענין תפלה:

שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נט"י. מיהו כתב הרשב"א בתשובה שאם ישן על מטתו ערום ידים עסקניות ופסולות להזכרת השם עד שינקה אותם בכל מידי דמנקי ע"כ וכתב רמ"א ר"ס קמ"ז שאסור לאחוז כתבי קדש ערום בלא מטפחת כשלא נטל ידיו:

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה (שנתנה) לו כמ"ש תכמים ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ואמרי' בפ' כיצד מברכין אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה טור סימן מ"ו:

וגם יכוין אדם כו' ויענה אמן. כבר כתבתי במי"ט דלאו דוקא שיענה אמן דשומע כעונה והלכך בחדא מתרתי סגי או שישמע הברכה אפילו לא יענה אמן וא"נ שיענה אמן אע"ג שלא שמע הברכה אלא שיודע איזה ברכה שמברך כדברי הב"י שכתבתי במי"ט:

חייב אדם לברך ג' ברכות. ובסידורי אשכנזים אלו שלש ברכות מיד אחר נתן לשכוי וכתב רמ"י ז"ל דלדברי אבודרהם שאכתוב בסעיף דלקמן שניתקנו על תחלת ברייתו של אדם ראוי שיסודרו כן שכן אשר יצר ואלהי ונתן לשכוי כולם נתקנו על היצירה ע"כ ובסידורי ספרד כתובים קודם המעביר שינה וכתב הטור שאין חשש:

שעשני ישראל. עיקר הנוסח שלא עשני גוי כמו ב' ברכות האחרות שהן בלשון שלילה ועוד נ"ל שאם בירך שעשני ישראל שלא יוכל לברך אח"כ שלא עשני עבד שכיון שכבר בירך שעשני ישראל הרי בירך על שאינו עבד דומיא דזוקף כפופים דלעיל סעיף ע"א דאם בירכה לא יברך מתיר אסורים ונ"ל דזו עדיפא מינה ומה שנמצא כתוב שעשני ישראל אין זה אלא ממדפיסים שהגיהו כן הספרים כך נ"ל ברור ובדפוס ישן גרס שלא עשני גוי וכן הוא בקצור וכתב האבודרהם בשם הרמ"ה שהגר אינו מברך שלא עשני גוי כיון שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה שהברכות אלו אינם אלא על תחלת ברייתו של אדם ורמ"י כ' שהנוסח שעשני ישראל יכול לברך ולפי מ"ש שנוסחה זו אינה נראית בעיני דא"כ לא יוכל לברך שלא עשני עבד א"כ הגר אם מברך ברכה זו בזו הנוסח גם הוא יפסיד כנגדה ברכה אחרת שלא עשני עבד:

שלא עשני אשה. וכתב הטור דנהגו הנשים לברך שעשני כרצונו ואפשר שנוהגות כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה דאי על שלא נעשית בריה פחותה ה"ל לאומרה גם כן בלשון שלילה:

ולעולם יהיו דבריו של אדם מועטין כו'. וכבר כתבתי לעיל ס"ס פ"ד מה שנ"ל בענין המרבה בתחנונים ע"ש:

אל יהלך אדם אחר אשה בדרך כו'. ויתבארו דיני ריחוק מהעריות בס"פ עשרה יוחסין בס"ד:

אבל אי איכא חד מהני כו'. ועיין עוד מזה בפ"ק סי' ו':

ובמנעלו. ובסוף פ' במה אשה תנן סמוכות של הקטע נכנסים בהן בעזרה וסמוכות דנכווצו רגליו אין נכנסים בהן בעזרה והרמב"ם השמיט להך בפ"ז מהל' בית הבחירה ולא ידעתי למה וגם הכ"מ לא העיר בזה:

ובזמן שהשכינה שורה אסור מן הצופים ולפנים ובזמן שאין השכינה שורה אסור ג"כ בכל אלו במקום המקדש שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם (לשון ספרא) שאע"פ שחרב בקדושתו עומד כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה ועיין לקמן סי' נ"ט:

לא יפנה מזרח ומערב כו'. והרבה דינים נאמרו עוד בדרכי הנהגת האדם בבית הכסא בס"פ המוציא יין וכן עיין לעיל בפ' מי שמתו מסי' כ"ה עד סי' כ"ט ועד בכלל:

ור"ע סבר חו"ל אסור. מסיק הב"י סי' ג' דמוכח מדברי הטור דמפרש דר"ע כי אסר בכל מקום לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני ברישא וכי אקשי ר"ע היינו ת"ק ה"מ לתרוצי דהא איכא בינייהו אלא דחדא מתרי מילי דאיכא בינייהו נקט כך והביאו לפרש כן מדחזינן דבירושלמי לא הזכיר חילוק בין מקום למקום אלא סתם ותני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין ולפ"ז טעמא דמלתא דלא יפנה אדם בכל מקום מזרח ומערב הוא משום דשכינה במערב ומש"ה לזכר בעלמא בין מזרח למערב אסור בכל מקום באיזה רוח שיהיה וכן יש לדקדק מדברי רש"י גבי הנותן מטתו בין צפון לדרום וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' בית הבחירה וז"ל אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב ואצ"ל שאין קובעים בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב אלא בין צפון לדרום נפנין וישינין עכ"ל הב"י ומסיק עוד דלהטיל מים בכל ענין שרי שכ"כ הרמב"ם שם וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק הקדש לצדדין הרי בהדיא דשרי להטיל מים ופניו למערב בהא אפילו מן הצופים ולפנים שרי וכ"ש חוץ לצופים והא דקאמר ישב ופניו כלפי הקדש אפשר דלרבותא קאמר דאע"פ שמלפניו הוא פורע טפחיי' מותר לו להחזיר פניו כלפי הקדש אע"פ שהוא מן הצופים ולפנים ויותר נראה לומר דהרמב"ם לא חייש לפירוע אלא שלא יחזיר אחוריו לקדש ומפני כך מן הצופים ולפנים צריך שיחזיר פניו כלפי הקדש אבל חוץ לצופים בכל ענין שרי להטיל מים וכן נראה שהוא דעת רבינו הטור שהשמיע דין מטיל מים משמע דבכל גונא שרי ואע"פ שהו"ל לכתוב דמטיל מים מן הצופים ולפנים יחזיר פניו כלפי הקדש וכו' כיון שאינו דין כולל בכל מקום לא חשש לכתבו ע"כ אבל בספרו הכ"מ שחברו אחר החבור של הב"י כתב שם בהל' בית הבחירה שיש ט"ס בדברי הרמב"ם ושכך צ"ל וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדים וכ"כ בספרים רבים המוגהים ע"כ. ומ"מ מן הצופים ולהלן מוכח דבכל ענין שרי:

הלכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות. מסיק הב"י דאין חילוק בין המחיצות קרובות או רחוקות כמו כותל החצר ובהדיא כתב הרשב"א ובלבד מקום שאין שם כותל כלומר בבקעה משמע דלא נפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד וכן נראה מדברי הרמזים וכתב עוד דנראה דמחיצות דאמרן לאו דוקא דמחיצה אחת לצד מערב סגי דכיון דכותל מפסיק בינו לבין הרוח שבו הקפידא אע"פ ששאר רוחות מגולות לא אכפת לן מידי והכי דייק לישנא דירושלמי דקתני ובלבד מקום שאין בו כותל ולא קתני מקום שאין בו כתלים:

שלא יפרע אדם עד שישב. יש צניעות אחרות בגמרא דר' אמי ור' אסי הוו עיילי חד חד ולא חיישי למזיקין וסמכו אקבלתם דבית הכסא צניעותא ושתיקותא ומשום הכי לא ילכו שנים יחד ולא ידבר כשהוא נפנה ואפילו צורך גדול כך כתב הרמב"ם פ"ה מהל' דעות ותנן נמי במס' תמיד שלכך היה נקרא בית הכבוד שלא היו מספרים שם וגם מי שהוא שם נועלו בעדו:

הנכנס לבהכ"נ כו'. יתר דיני קדושת בהכ"נ יתבארו בפ' בני העיר בס"ד ושם ראוי להאריך כי שם מקומו:

מצוה לעשות קפנדריא. וכתוב בכתבי מהר"א סי' קי"ד אני נוהג לעלות (פירוש כשקורין אותו לקרות בתורה) על המגדל בפתח שהוא לי בדרך קצרה ממקומי בבהכ"נ ויורד אני מן המגדל בדרך אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי כדאמרי' הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה עכ"ל וכתב הב"י סי' קמ"א שאם שני הדרכים שוים נראה שעולה בפתח שהוא לו בדרך ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ויורד בפתח שכנגדו וכדאיתא במגילה בנכנס לבהכ"נ ע"מ שלא לעשות קפנדריא ומצוה לכנוס בפתח זה ולצאת בפתח אחר:

רקיק ושייף. וכתבו תהר"י בפ' מי שמתו שאם יש בבהכ"נ תבן או גמי רוקק עליו ואינו צריך לשפשף שהרי הרוק מכוסה בגמי וכ"כ שם הרשב"א בשם הראב"ד:

היוצא מבהכ"נ ונכנס לבהמ"ד ועוסק בתורה ויקבע עת ללמוד שיהיה קבוע ותקוע בענין שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה טור סי' קנ"ה וכתב רמ"א קודם שילך לבהמ"ד יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו כדאמרי' בעלמא כדטעי' בר בי רב ועייל לכלה וטוב שירגיל בו כדאמרי' ס"ג מיני חלאים תלויין במרה וכולן פת במלח וקיתון של שחרית מבטלתן ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאתו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה וכתבו תהר"י לעיל בפרק קמא שאף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו או יקבע לו מקום וילמד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכניס בלבו יראת שמים: 0הדרן עלך הרואה והדרן עלך מסכת ברכות