שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 15 · הלכה 3 · Segment 2

שבות ממאמר. כתב הי"מ אע"ג דבהדיא כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ניחא ליה למילף מדאורייתא ואין קושיא ודבר דבר למאי אתא דאתא לפ' דלא תימא אע"ג דשבת ה' ממאמר מ"מ כיון דקרי לה מלאכה כי בו שבת מכל מלאכתו לא אסר אלא מלאכה ממש ע"כ וכתבו תוס' בפרקין דף קיג ע"ב בד"ה שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול פי' בקונט' כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה ר' שמעון בן יוחאי הוה ליה אימא סבתא דהוה מישתעי סגי אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת ע"כ ולפמ"ש תוס' ל"ק ודבר דבר ל"ל דאיצטריך דאפי' אמירה בטלה אסורה אך עדיין קשיא ל"ל ממצוא חפצך ונ"ל דרש"י סובר דאיצטריך קרא לאמירה דרש"י פי' דממצוא חפצך היינו שלא יטייל לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה וה"א דוקא הכא דקעביד מעשה בהילוכו הוא דאסור אבל בדיבור בעלמא שרי לכך איצטריך ודבר דבר ואי מודבר דבר לחוד ה"א דוקא דיבור מענין מלאכה כגון מקח וממכר וחשבונות לכך איצטריך קרא שבת לה' דשמעי' מיניה איסור דיבור בענין מלאכה מוקימינן ודבר דבר אפי' לשיחה בטילה בעלמא אבל בש"ס דילן שלא הוזכר דרשא דשבת לה' לא מוקמינן קרא ודבר דבר אלא כפירש"י: