חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת בבא מציעא · דף 51b

תד"ה הכא מי ידע דמחיל. התם נמי לא ידע. במהרש"א בכתובות הקשה דא"כ לרבא אליבא דר"י האיך קתני במתני' דהתם דר"י ס"ל אם מתה אינו יורשה אמאי מהני תנאי הא לא ידע דמחיל, ותי' הא דלא מהני תנאי בלא ידע הוא במתנה נגד דין דאורייתא. ור"י ס"ל ירושת הבעל דרבנן ומהני אף בלא ידע. ואף דר"י ס"ל גבי כתובות דעשו חיזוק יותר משל תורה. צ"ל דדוקא כתובה דשכיח יותר מירושה דלכל יש כתובה ע"ש. ולכאורה עדיין יקשה דא"כ איך מסקינן בכתובות שם דס"ל דהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דאלו רשב"ג סבר דבדרבנן תנאי קיים. ואי הוי ס"ל דאף בדרבנן בטל דעשו חיזוק כשל תורה. בזה יקשה הא ר"י במתני' ע"כ ס"ל דירושת הבעל דרבנן דאלו דאורייתא תנאי בטל כיון דלא ידע דמחיל. הרי דמוכח מדר"י דס"ל דירושה מקרי לא שכיח. ולא עשו חיזוק אף כשל תורה. דהא בירושה אלו עשה חיזוק כש"ת היה תנאי בטל משום דלא ידע, וכיון דמוכח הסברא מן ר"י דבירושה לא עשו חיזוק. א"כ איך פליג רב מסברא בזה על ר"י היכא דלא מצינו דפליגי תנאי בזה.
אמנם י"ל בפשוטו דסוגיא דהתם קאי לאביי דאמר רב כר"מ. ולפי סוגיא דהכא באמת מפרשים כפשוטו הלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה. דרשב"ג ס"ל דמתנה עמשכב"ת תנאו בטל. ורב ס"ל בעלמא תנאו קיים רק בירושה בטל משום דלא ידע ובצירוף דהוי מתנה עמשכב"ת. ור"י במתני' ס"ל דירושת הבעל דרבנן ומהני תנאי אף דל"י ול"א כלל דעשו חיזוק בירושה:
ובעיקר דברי המהרש"א דנדחק לחלק בין כתובה לירושה הדברים תמוהים דהרי המהרש"א שם תוך כדי דבור הקשה דמאי פריך הש"ס גבי כתובה דלמא טעם דידיה משום דכתובה דל"י דמחיל. ותי' דסוגיא אזלא אליבא דאביי דרב כר"מ ע"ש. ולא הביא דברי תוס' דשמעתין דהקשו ותירצו כן. וא"כ ממילא ליתא לקושי' מהרש"א דרב ס"ל אליבא דר"י דל"י דמחיל ובירושה קיים תנאו משום דירושת הבעל דרבנן ולא עשו חיזוק ובכתובה ג"כ לא עשו חיזוק. אלא דס"ל כתובה דאורייתא ותנאי בטל כיון דל"י דמחיל. ואולם לתי' אחרון בתוס' דשמעתין דכתובה מקרי ידע דמחיל כיון דקלה בעיניו להוציאה בזה מוכרחין לחילוק המהרש"א דכתובה שכיח יותר מירושה. ובעיקר קושי' תוס' ומהרש"א גבי כתובה לולי שאיני כדאי היה נ"ל דכתובה מקרי ידע דמחיל דהא הכתובה בעצמותה ממון ויכול למוכרה בטובת הנאה ובמה שמוחלת לו משווית לשטר כתובה לחספא. משא"ר ירושה דא"י למכור דהוי דשלב"ל:

תד"ה אבל הכא. דאמר יפרע. תמוה לי דהא לכאורה קשה איך אמרי' שמואל אמר אנא דאמרי אפי' כר"מ דהכא מי יימר דעקר. א"כ אמאי סבר ר"מ בכתובות (דף נז) דכתובה תנאי בטל הא לא הוי ודאי עקר דשמא תמות היא קודם. אע"כ צ"ל דדוקא אונאה דהיא מלתא דלשעבר דאם באמת בחפץ זו אינה אונאה אין שייכות צד עקירה כלל. משא"כ בכתובה דהוי ספיקא דלמא ימות הוא מקודם. ואף אם יזדמן שתמות היא קודם מ"מ כיון דבשעת התנאי היה ג"כ המציאות בהיפוך דשמא ימות הוא קודם ומקרי ודאי עקר במה דעוקרת זכותה דאם ימות קודם שלא תהא לה כתובה. ומכיון שכן גבי שביעית מקרי ג"כ ודאי עקר כיון דספק פרעון הוא ספק דלהבא ואין הפרש בין כתובה לשביעית. ולענ"ד נראה דתוס' אזלי כתירוצם האחרון הנ"ל דכתובה מקרי ידע דמחיל כיון דקלה בעיניו להוציאה כנ"ל ה"נ דמקרי ודאי עקר דעוקרת זכותה דיכול להוציאה מיד בלא כתובה. וא"כ אין הכרח לחלק בין ספיקא דלשעבר וספיקא דלהבא. ושפיר י"ל דשביעית (לא) מקרי ודאי עקר, ולתירוצם הא' הנ"ל דס"ל דכתובה מקרי ל"י באמת מוכח מכתובה דספק דלהבא מקרי ודאי עקר, ובאמת גם שביעית מקרי ודאי עקר, וסוגיא דמכות דפריך אונאה משביעית קאי אליבא דאביי דאמר שמואל כר"י וכמו דס"ל בהך תירוצא דסוגיא דאע"פ קאי לאביי. ה"נ סוגי' דמכות קאי לאביי. אלא דתוס' דהכא אזלי בתירוצם האחרון דדחיקא להון דסתמא דסוגיא אזלא רק לס"ד. מ"מ להך תירוצא יפה תי' דשביעית מקרי לא ודאי עקר. ושאני כתובה דכיון דקלה בעיניו להוציאה מקרי ודאי עקר.
גמרא חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא ק'.
מסתפקנא באם החפץ היה שוה רק צ"ט אם נימא דהוה כמוכר לו שוה צ"ט בק'. דאידך מאה הוי רק כמתנה בעלמא בלא מקח דלגבי שומת המקח דאמר לו ששוה רק ק' הוי רק טעות מן צ"ט למנה והוי מחילה. או נימא דהוא ידע ומחיל ומתרצה שיהא האונאה בק'. אבל במותר לא נתרצה והוי כמאנהו שוה צ"ט בר' ולזה לא נתרצה. וצ"ע: