גמרא חזרו זה בזה לא קתני, הרי"ף כ' אבל חזרו זה בזה ולא בא לעשות מלאכה אפי' תרעומות אין להם זע"ז, ואב"ע האי תנא ויש להם תרעומות.
לא זכיתי להבין דמה בעי הרי"ף בזה לומר דפליגי ב' לישני לענין הדין דלל"ק חזרו אפי' תרעומות ליכא הא בפשוטו נראה דל"ק לא רצה לפרש במתני' חזרו מדלא קתני חזרו אע"כ דמיירי בע"א דהטעו פועלים אהדדי אבל מחזרה לא מיירי, ומ"מ י"ל דלענין הדין גם בחזרה הוי תרעומות ולישנא בתרא קאמר דאפשר לפרש בלשון הטעו חזרה דהא בברייתא ודאי מיירי חזרה ואפ"ה קתני הטעו, ע' בהרא"ש שכ' דלרבנן גם אם בעה"ב חוזר אין ידו על התחתונה ע"ש, לכאורה תמוה דהרי ברישא דברייתא אבל הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה וכו' לא פליגי רבנן, וע"כ דלא מצי חוזר ומיד נתחייב בשכירות במקום שא"י לומר השכירו עצמיכם. וא"כ ממילא בהוזל צריך לשלם הפחות כיון שא"י לומר השכירו עצמיכם אם לא בפחות, זולת שצריך לחלק דהלכו היינו שעבר זמן שכירות פועלים דא"י אח"כ להשתכר בזה הוי דינא דגרמי בעת שהגיע שעבר הזמן שכירות פועלים והוא מפסידין הוי מדינא דגרמי שידע מיד שאח"כ לא יכולים להשתכר, אבל אם עדיין זמן שכירות פועלים רק שהוזל השער מחמת עצמו בזה לא גרם להם היזק בדיבורא כיון דאלו חזר היו מוצאין עדיין להשתכר ומה שהוזל משמים אפסידו מזה מיירי רבנן, ומ"ש הרא"ש מקודם דנ"מ דבהלכו אף שלא היו מוצאים להשתכר אמש חייב מטעם דכבר נתחייב בשכירות היינו למאי דקיי"ל כר' דוסא דבקבלן ידו על התחתונה (אף דגבי בעה"ב ל"ש דינא דגרמי דמה ההיזק אם לא יעשה מלאכתו וע"כ מיד דהתחיל הוי קנין וכבר נתחייב בה הבעה"ב) ובעה"ב החוזר אין חילוק בין פועל לקבלן, אבל לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על העליונה, וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בנ"י עבדים וכו'. ור' דוסא ס"ל כיון דבקבלן מהני קנין מש"ה בהתחיל הוי קצת קנין לענין ידו על התחתונה. רק בפועל דלא מהני אפילו קנין מש"ה אין ידו על התחתונה. כך נראה ביאור דברי תוס' לעיל (דף י' ע"א) ד"ה יכול לחזור. ורבנן ס"ל דהתחיל לא הוי כלום והוא כמו לא התחיל ואם הוזל השער ובעה"ב חוזר א"צ לשלם הפחות זולת בעבר זמן שכירות פועלים. ממילא יצא לנו דין חדש לשיטת הרא"ש בלא התחיל לדידן דבעבר זמן שכירות פועלים צריך לשלם מדינא דגרמי היינו דוקא בעבר הזמן אבל לא בהוזל השער, אבל לשיטת הנ"י שכ' דגבי פועלים חייב מטעם דהוי דבר האבד אף בכה"ג חייב, ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו, וכן בפועלים כ' הרשב"א בדבר האבד אם לא היה מוצא הבעה"ב לשכור לא הוי דבר האבד, עוד נראה נ"מ בין הנ"י והרשב"א באם השער בד' והמיעוט נתגרו בג' דדינא דגרמי ליכא דמצי אמר שמא לא היית מוצא להשכיר בד', וראיה לזה מסוגיא דר"פ דאמרי' וליחזי פועלים היכי מתגרי ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו, ומשני איכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד'. וכ' הפוסקים דהיינו אף דהמיעוט נתגרו בג' מ"מ כיון שיורד שלא ברשות א"צ לשלם רק השער המועט, ע' בשיטה מקובצת. ולכאורה קשה לחייב השליח מטעם גרמי שיאמרו שהיו מתגרי במקום אחר בד', אע"כ כיון דמיעוט מתגרי בג' מחזיר הבעה"ב על הזול ואפשר שלא היה מוצא להשתכר ולא קרי היזק מעתה לדעת הרא"ש כה"ג אם שכרן בד' ולא הלכו וחזר ליכא דינא דגרמי רק בג', אבל לטעם הנ"י דהוי דבר האבוד כיון דאפשר שהיו מוצאים בד' והוי פסידא בחזרתו א"י לחזור וממילא צריך לשלם רק במה שיוכל לומר השכירו עצמיכם, והסמ"ע סק"ח הרכיב לב' טעמים אהדדי ודוק, ובהך סברא דמחלוקת הפוסקים לענין דינא דגרמי לענין הוזל השער או עבר זמן שכירות פועלים יש לע' בה טובא, ודוק. ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוספות והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי דלכאורה פלוגתא אי דאין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע:
לא זכיתי להבין דמה בעי הרי"ף בזה לומר דפליגי ב' לישני לענין הדין דלל"ק חזרו אפי' תרעומות ליכא הא בפשוטו נראה דל"ק לא רצה לפרש במתני' חזרו מדלא קתני חזרו אע"כ דמיירי בע"א דהטעו פועלים אהדדי אבל מחזרה לא מיירי, ומ"מ י"ל דלענין הדין גם בחזרה הוי תרעומות ולישנא בתרא קאמר דאפשר לפרש בלשון הטעו חזרה דהא בברייתא ודאי מיירי חזרה ואפ"ה קתני הטעו, ע' בהרא"ש שכ' דלרבנן גם אם בעה"ב חוזר אין ידו על התחתונה ע"ש, לכאורה תמוה דהרי ברישא דברייתא אבל הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה וכו' לא פליגי רבנן, וע"כ דלא מצי חוזר ומיד נתחייב בשכירות במקום שא"י לומר השכירו עצמיכם. וא"כ ממילא בהוזל צריך לשלם הפחות כיון שא"י לומר השכירו עצמיכם אם לא בפחות, זולת שצריך לחלק דהלכו היינו שעבר זמן שכירות פועלים דא"י אח"כ להשתכר בזה הוי דינא דגרמי בעת שהגיע שעבר הזמן שכירות פועלים והוא מפסידין הוי מדינא דגרמי שידע מיד שאח"כ לא יכולים להשתכר, אבל אם עדיין זמן שכירות פועלים רק שהוזל השער מחמת עצמו בזה לא גרם להם היזק בדיבורא כיון דאלו חזר היו מוצאין עדיין להשתכר ומה שהוזל משמים אפסידו מזה מיירי רבנן, ומ"ש הרא"ש מקודם דנ"מ דבהלכו אף שלא היו מוצאים להשתכר אמש חייב מטעם דכבר נתחייב בשכירות היינו למאי דקיי"ל כר' דוסא דבקבלן ידו על התחתונה (אף דגבי בעה"ב ל"ש דינא דגרמי דמה ההיזק אם לא יעשה מלאכתו וע"כ מיד דהתחיל הוי קנין וכבר נתחייב בה הבעה"ב) ובעה"ב החוזר אין חילוק בין פועל לקבלן, אבל לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על העליונה, וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בנ"י עבדים וכו'. ור' דוסא ס"ל כיון דבקבלן מהני קנין מש"ה בהתחיל הוי קצת קנין לענין ידו על התחתונה. רק בפועל דלא מהני אפילו קנין מש"ה אין ידו על התחתונה. כך נראה ביאור דברי תוס' לעיל (דף י' ע"א) ד"ה יכול לחזור. ורבנן ס"ל דהתחיל לא הוי כלום והוא כמו לא התחיל ואם הוזל השער ובעה"ב חוזר א"צ לשלם הפחות זולת בעבר זמן שכירות פועלים. ממילא יצא לנו דין חדש לשיטת הרא"ש בלא התחיל לדידן דבעבר זמן שכירות פועלים צריך לשלם מדינא דגרמי היינו דוקא בעבר הזמן אבל לא בהוזל השער, אבל לשיטת הנ"י שכ' דגבי פועלים חייב מטעם דהוי דבר האבד אף בכה"ג חייב, ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו, וכן בפועלים כ' הרשב"א בדבר האבד אם לא היה מוצא הבעה"ב לשכור לא הוי דבר האבד, עוד נראה נ"מ בין הנ"י והרשב"א באם השער בד' והמיעוט נתגרו בג' דדינא דגרמי ליכא דמצי אמר שמא לא היית מוצא להשכיר בד', וראיה לזה מסוגיא דר"פ דאמרי' וליחזי פועלים היכי מתגרי ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו, ומשני איכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד'. וכ' הפוסקים דהיינו אף דהמיעוט נתגרו בג' מ"מ כיון שיורד שלא ברשות א"צ לשלם רק השער המועט, ע' בשיטה מקובצת. ולכאורה קשה לחייב השליח מטעם גרמי שיאמרו שהיו מתגרי במקום אחר בד', אע"כ כיון דמיעוט מתגרי בג' מחזיר הבעה"ב על הזול ואפשר שלא היה מוצא להשתכר ולא קרי היזק מעתה לדעת הרא"ש כה"ג אם שכרן בד' ולא הלכו וחזר ליכא דינא דגרמי רק בג', אבל לטעם הנ"י דהוי דבר האבוד כיון דאפשר שהיו מוצאים בד' והוי פסידא בחזרתו א"י לחזור וממילא צריך לשלם רק במה שיוכל לומר השכירו עצמיכם, והסמ"ע סק"ח הרכיב לב' טעמים אהדדי ודוק, ובהך סברא דמחלוקת הפוסקים לענין דינא דגרמי לענין הוזל השער או עבר זמן שכירות פועלים יש לע' בה טובא, ודוק. ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוספות והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי דלכאורה פלוגתא אי דאין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע: