חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת · דף 93b

גמרא, אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב, איבעי' להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה ופשט ר"פ מהי' יושב ע"ג מטה וארבע טליות תחת ד' רגלי המטה טמאות מפני שאין יכול לעמוד על שלש, אף דאין שיעור זיבה לכל אחד (ר"ל ד' זבים) ורנב"י פשט לה מדתנן צבי שנכנס לבית לא יכול א' לנעול ונעלו שנים חייבין, אף דאין שיעור צידה (צבי) לכל אחד.
וגרסת הר"ח דהאיבעי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול, והקשה עליו הר"י דמאן דבעי שיעור לזה ושיעור לזה, אטו מי לא שמיע ליה מתני' דמייתי בסמוך לא יכול א' לנעול ונעלו שנים חייבין, וכתבו די"ל דמאן דבעי שיעור לכל א' יאמר דצבי שנכנס לאו דוקא א' אלא כלומר שנים.
קשה לי להר"י דלא ניחא לו לומר דצבי לאו דוקא א' יקשה לר"פ דפשט מההיא דד' טליות, והיינו ע"כ דמדמי זה יכול לזה א"י וזה א"י, אמאי פשיט ממתני' דזבים ובדרך דמיון זבים לשבת, ואמאי לא פשיט ממתני' מוקדם ובמסכתין ומשבת עצמו ממתני' דנעל צבי:

גמרא א"כ [דהא דתנן שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין מיירי באית בי' שיעור בישול לזה ושיעור בישול לזה] לשמעינן קנה דעלמא מ"ש של גרדי דקתני.
תמוה לי דממנ"פ אי פסיקא להו מסברא דבגרדי לא משערין בשיעורא דעצים העומדים להסקה, לפרוך בפשוטו, הא דגרדי קתני, ואי לא פסיקא להו להקשות כן משום די"ל דגם בגרדי משערין כמו בעצי הסקה, א"כ מאי פריך לשמעינן קנה דעלמא הא י"ל דזה עצמו בא לאשמעינן דגם בגרדי משערין בהסקה.
ומלשון רש"י ז"ל שכתב [לשמעינן קנה דעלמא] דאילו הי' שיעורו כדי אריגה, משמע דבאמת פרכת הש"ס דהיה צריך למינקט קנה דעלמא ולא למנקט דגרדי שזה שיעורו כדי אריגה [דל"ש ביה שיעור לזה ושיעור לזה, לפי הס"ד עכשיו, משום דאין דרך לארוג שתי מפות בקנה אחד], אף דלישנא לשמעינן קנה דעלמא, ומ"ש בגרדי, לא משמע כן מ"מ שבקי' דדחיק ומוקמי אנפשי' לפרש כן, אבל מלשון התוס' [ד"ה דלמא] לא משמע כן, דא"כ לפי מה דמשני [דגם בגרדי איכא למשכח שיעור לזה ושיעור לזה] לא יקשה למה קתני דגרדי, ולא קנה דעלמא, דהא לא מצינו דדייקי כן וי"ל דחדא מנייהו נקטי, א"ו דפירשו דפרכת הש"ס הכי הוי, דאמאי נקט דגרדי דוקא, לנקוט קנה דעלמא, ועל פירוש זה יקשה מה שהקשינו:

גמרא אמר ר"ש הכא במאי עסקינן [דקתני המוציא אוכלין כשיעור אם הי' הכלי צריך לו חייב אף על הכלי] כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי.
גירסת רשב"ם ששגג על הכלי והזיד על האוכלין, ור"ל הזיד בלא התראה ופטור על האוכלין מכלום ועל הכלי חייב חטאת, ובתוס' הקשו, דכיון דהזיד באחד שוב אינו חייב חטאת על השני, דלא שב מידיעתו, ויש לי לומר, דהאי הזיד על האוכלין, היינו הזיד בלאו לחוד, וסבירא לי' לרב ששת כר"ל בפרק כלל גדול (לעיל דף סט ע"א) דהזיד בלאו ושגג בכרת אינו חייב קרבן, א"נ דסבר כר"י שם אלא דמ"מ הא גם ר"י מודה דלרבי בעי שישגוג גם בלאו, א"כ מקרי שפיר שב מידיעתו כיון דלא ידע מהכרת: