גמרא, רמי לי' אביי לרב יוסף מי אר"ש כבתה מותר לטלטלה, כבתה אין לא כבתה לא.
תימא דהו"ל להקשות מרישא דקתני להדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובתוס' כתבו כן דרך הש"ס דאע"ג דהו"מ לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מיני', והוא תמוה.
וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע שנויי דר"י דבכבוי כיון דבכוון איכא איסורא דאורייתא, גם כי לא מכוון לר"ש נמי אסור מדרבנן, ומש"ה לא הקשה מרישא, מיהו מדיוקא דסיפא שפיר קשיא לי' והיינו לשיטתי' לקמן ריש פ' תולין [דף קלח ע"א] דאמר אביי מי סברת ר"א אדר"מ קאי [דר"מ מחייב חטאת ביוצא בעיר של זהב ועלה אמר ר"א יוצאת לכתחילה] אדרבנן קאי, משמע דאביי בא לחזק קושיות רב ששת שם דליכא מידי דלהאי חיוב חטאת ולהאי שרי לכתחילה ובפרקין לעיל [דף מד ע"א] ראב"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ואפילו בשעה שהנר דולק [דכיון דכבה והולך תו ליכא משום מכבה, רש"י] ואמר אביי עלה דפליג על אבוה דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא [דלא שמעינן דקשרי אלא מותר השמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה לגמרי, רש"י] וא"כ אביי לגרמי' בהני מקומות שפיר מקשה מסיפא דמותר שמן, ומדייק כבה אין ר"ל כבה לגמרי אין הולך וכבה לא ואמאי הא הוי דשא"מ, וא"א לשנויי שנויי דר"י כיון דבמכוון איכא איסורא דאורייתא דהא בהולך וכבה מתיר ראב"ש לכתחילה וממילא ע"כ לאבוה נמי אסור רק מדרבנן, מיהו ר"י דמשני לי' הכי, לשיטתי' אזיל בריש פרק תולין שם, דאמר שם אפרכת רב ששת אלמה לא הרי עיר של זהב, וסובר דאיכא מידי דלזה חייב ולזה שרי לכתחילה ושפיר י"ל דבהילך וכבה חייב לר"ש וכיון דאיכא איסורא במכוון באינו מכוון נמי גזרו בי' רבנן, והרי זה נכון:
תימא דהו"ל להקשות מרישא דקתני להדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובתוס' כתבו כן דרך הש"ס דאע"ג דהו"מ לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מיני', והוא תמוה.
וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע שנויי דר"י דבכבוי כיון דבכוון איכא איסורא דאורייתא, גם כי לא מכוון לר"ש נמי אסור מדרבנן, ומש"ה לא הקשה מרישא, מיהו מדיוקא דסיפא שפיר קשיא לי' והיינו לשיטתי' לקמן ריש פ' תולין [דף קלח ע"א] דאמר אביי מי סברת ר"א אדר"מ קאי [דר"מ מחייב חטאת ביוצא בעיר של זהב ועלה אמר ר"א יוצאת לכתחילה] אדרבנן קאי, משמע דאביי בא לחזק קושיות רב ששת שם דליכא מידי דלהאי חיוב חטאת ולהאי שרי לכתחילה ובפרקין לעיל [דף מד ע"א] ראב"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ואפילו בשעה שהנר דולק [דכיון דכבה והולך תו ליכא משום מכבה, רש"י] ואמר אביי עלה דפליג על אבוה דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא [דלא שמעינן דקשרי אלא מותר השמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה לגמרי, רש"י] וא"כ אביי לגרמי' בהני מקומות שפיר מקשה מסיפא דמותר שמן, ומדייק כבה אין ר"ל כבה לגמרי אין הולך וכבה לא ואמאי הא הוי דשא"מ, וא"א לשנויי שנויי דר"י כיון דבמכוון איכא איסורא דאורייתא דהא בהולך וכבה מתיר ראב"ש לכתחילה וממילא ע"כ לאבוה נמי אסור רק מדרבנן, מיהו ר"י דמשני לי' הכי, לשיטתי' אזיל בריש פרק תולין שם, דאמר שם אפרכת רב ששת אלמה לא הרי עיר של זהב, וסובר דאיכא מידי דלזה חייב ולזה שרי לכתחילה ושפיר י"ל דבהילך וכבה חייב לר"ש וכיון דאיכא איסורא במכוון באינו מכוון נמי גזרו בי' רבנן, והרי זה נכון: