קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 6 · הלכה 6 · Segment 4

שחטה. לבהמה וחישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אבל השחיט' עצמה לא היתה לע"ז דאם כיון לע"ז בשחיטה עצמה דברי הכל אסורה דהוי זבחי מתים:

פוסלת. ואסורה בהנאה דמחשבין מעבודה לעבודה:

והתנינן. חולין פרק ב' השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ור"א פוסל הואיל והבהמה של עכו"ם היא אע"ג דהשוחט ישראל כיון דהבהמה הוא של העכו"ם דסתם מחשבתו לע"ז פסולה ואר"י ה"נ דלא מהני מחשבת בעלים אלא הכל הולך אחר העובד:

מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בד' עבודות. שחיטה קבלה הולכה וזריקה דהיינו במוקדשין דכתיב לא יחשב קרי בי' לא יחשוב בשעת שחיטה לאוכלה ביום השלישי כי פיגול יהיה אם חישב באחת מאלו על מנת לאכול הזבח חוץ לזמנו פיגול הוא אין הכל הולך אלא אחר העובד דכתיב המקריב לא יחשב והיינו הכהן שהוא המקריב פוסל במחשבת פיגול אבל לא הבעלים מקום שאין מחשבה פוסלת בד' עבודות אלא בשתי עבודות בשחיטה וזריקה והיינו בחולין לענין ע"ז שאין המחשבה פוסלת בהן אלא בשחיטה וזריק' דהני כתיבין אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד:

ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. מעבודה לעבודה ה"נ בחולין תהא המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דהא ר' יוסי יליף חוץ מפנים:

ה"ג א"ל פגול ונותר המחשבה פוסלת וכו'. כלומר לקולא איכא למילף חוץ מבפנים מק"ו דר' יוסי אבל לחומרא לפסול בחוץ מעבודה לעבודה ליכא למילף חוץ מפנים דארבע עבודות יוכיחו דפסלו בפנים ובחוץ אינן פוסלים אלא שתים מהם שחיטה וזריקה:

לא לאיסור. משום כבודן של חכמים דפליגי אדרשב"ג וסברי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו:

ולא להיתר. משום כבודן של רשב"ג. דאמר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והכא דזרק דמה לע"ז אמרינן מסתמא בשעת שחיטה היתה כוונתו לכך ואסור':

זאת אומרת לא חשו. לדרשב"ג אלא מפני כבודו דאל"כ היה להם לאסור בפירוש שלא יבואו לידי מכשול:

לא היה להן להורות. בתמיה הא חכמים פליגי עליה לא היה להן לחוש לכבודו דרשב"ג ולהורות כרבנן א"ו מסתבר להן דברי ר"ג לכך חשו לדבריו: