קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 4 · הלכה 6 · Segment 2

גמ' לעכו"ם אפי' בא"י. דסד"א מכרו לעכו"ם מח"ל לא"י לא קנסוהו קמ"ל דאפ"ה קנסוהו לפדותו ולהוציאו לבן חורין דהא מיהת מפקיעו ממצות. ה"ג ובח"ל אפי' ישראל מי משחררו רבו ראשון נותן את דמיו והשני משחררו נימר וכו'. וה"פ אם מוכרו לישראל לח"ל נמי חייבוהו חכמים לפדותו כדפרישית במתני' ומיבעיא ליה מי משחררו ופשיט דרבו ראשון צריך ליתן דמיו לרבו השני דמקח טעות הוא והשני משחררו דמן הדין שלו הוא ופריך נאמר אם רבו השני ידע מזה שהוא עבד ישראל מא"י ואפ"ה קנאו מי אמרינן כיון דידע שאין קנינו קנין מעות אלו לשם מתנה קיהיב ליה והשתא הוא דהדר ביה או דלמא כיון דקנם חכמים הוא ראוי שיתנו שניהם המוכר והלוקח את הקנס:

ואם לאו. שלא ידע הראשון שהוא עבד ישראל מא"י:

אני פלוני וכו'. כתב בשטר מכירת עבדו אני פלוני מוכר עבדי לפלוני אכטיוכי דמשמע שמוכרו לו שיקחנו לאנטיוכי שהוא ח"ל הלכך יצא לחירות והראשון נותן את דמיו אבל אם התנה בשטר משהוא בלוד כלומר שמוכרו לו כל זמן שהלוקח בלוד שהוא א"י אם הוציאו הלוקח אח"כ למקום דירתו לח"ל לא יצא לחירות שהרי לא מכרו על מנת כן:

יוצא העבד. לאו דוקא שאם אינו רוצה לצאת מארץ לסוריא אין רבו יכול לכופו לצאת אלא תני יצא העבד:

לפיכך אם מכרו לשם. לאחר שיצא העבד מדעתו עם רבו לח"ל מכרו רבו שם בח"ל לא יצא לחירות דלא קנסו אלא בשמכרו מא"י לח"ל:

בא. עם עבדו מח"ל לא"י על מנת לחזור:

כופין אותו למחר. כשירצה רבו לחזור לח"ל שיחזור עמו:

ע"מ שלא לחזור. מתחלה הלך עמו לא"י על מנת שלא לחזור לח"ל:

ברח מח"ל. לארץ רשאי להחזירו לח"ל:

מותר. למכרו לח"ל:

בלמוד. העבד לברוח לשם שעשה כן שנים או שלשה פעמים:

ה"ג מ"ד מותר באינו יכול להביאו משם מ"ד אסור ביכול להביאו משם: