פני משה על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 4 · הלכה 10 · Segment 4

במקום אחד תוקעין וכו'. אם יש לפניו מקום אחד שתוקעין בו ואינן יודעין לברך סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות ובמקום אחר מברכין ואינן תוקעין אית תניי וכו':

מאן דאמר הולך לו אצל התוקע וכו'. בעיא היא דבעי הש"ס מי נימא דהני תנאי לא פליגי אלא דמ"ד הולך לו אצל התוקע בשאין שהות ביום כדי לתקוע שאם ילך בתחלה אצל המברך לשמוע סדר הברכות ואחר כך לילך אצל התוקע לא יהיה שהות ביום כדי לתקוע בהא הוא דקאמר שהולך אצל התוקע וקמ"ל שאע"פ שמתוך כך יעביר הזמן ולא יהיה לו שהות ביום לילך לשמוע הברכות אפ"ה תקיעה דמדאורייתא היא עדיפא והלכך בשאין שהות כדי הליכה לקיים שתיהן ילך לו אצל התוקע ואף שיכול להיות שמא מתוך כך לא יהא סיפוק בידו לילך אח"כ אצל המברך ומ"ד הולך לו אצל המברך בשיש שהות ביום כדי לתקוע כלומר דאיהו מיירי בשיש שהות ביום כדי לקיים שתיהן והלכך קאמר שהולך לו בתחלה אצל המברך שאף על פי שאין הברכות אלא מדרבנן מכל מקום לענין קדימה אמרינן דהואיל ואין הכל יודעין הברכות מוטב שיקדים לילך לשמוע הברכות שאם ילך בתחלה לשמוע התקיעה שמא לא ימצא אחר כך מי שיודע הברכות והמברך הראשון כבר בירך ואינו חוזר ומברך והלכך הולך בתחלה אצל המברך ואח"כ ילך אצל התוקע שהרי יש שהות ביום והכל יודעין לתקוע וא"כ בודאי ימצא אחד שיהא תוקע לפניו או התוקע הראשון יחזור ויתקע להוציא אותו והשתא הני תנאי לא פליגי כלל או דילמא דפליגי וכדלקמן:

נישמעינה מן הדא וכו'. כלומר דס"ד דהש"ס מעיקרא למיפשט מדמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך אצל המברך דלישנא יתירא היא אלא דקמ"ל דלעולם הולך לו אצל התוקע וא"צ לילך כלל אצל המברך ואפילו יש שהות ביום וטעמא דמכיון דהברכות מדרבנן הם לא הטריחו חכמים אותו הואיל ומתעסק הוא במצוה דאורייתא לילך לשמוע התקיעה פטור הוא לגמרי מברכות דרבנן והשתא שמעינן דרבי יהושע בן לוי דקאי בשיטתיה דת"ק דהולך לו אצל התוקע ומשום דתקיעה עדיפא סבירא ליה נמי דאפי' יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן א"צ לילך להמברך והאי תנא בתרא סבירא ליה דמכיון דיכול לקיים שתיהן ילך לו אצל המברך ובהאי סברא דאמרן הוא דפליגי הכי הוה בעי הש"ס למיפשט מעיקרא:

והיידא אמרה. כלומר דמהדר הש"ס ודחי לה דהאיך נלמד זה מכאן דפליגי בהא דאמרן דילמא לעולם לא פליגי בשיש כדי לקיים שתיהן ומר אמר חדא ומר אמר חדא וכדלעיל והא דמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך לו אצל המברך ה"ק דהואיל ואין שהות ביום כדי לתקוע אחר כך הלכך הוא דאמרינן דאינו הולך אצל המברך והיא גופה הוא דקמ"ל דתנא דברייתא קמייתא בשאין שהות ביום לתקוע אחר כך היא דמיירי ואכתי לא פליגי הני תנאי:

דא. כלומר ומאיזה מקום נוכל לפשוט בעיין דא מהאי ברייתה דלקמי':

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ובמקום אחד יש תוקעין וכו' וכדמפרשינן לקמן:

שהכל יודעין וכו'. כדפרישית לעיל:

דבר אחר וכו' ואין אדם מוציא ידי חברו בברכה אלא הש"צ הוא שמוציא הרבים וכרבן גמליאל דקי"ל כוותיה בברכות של ראש השנה אבל בתקיעה מוציא הוא היחיד את חבירו ולפיכך הולך לו אצל המברך שהוא הש"צ ומוציאו ושלא יעבור הזמן:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת וכו'. השתא מסיק למילתיה דהא מדקאמר שחל להיות בשבת על כרחך לומר דהא קמ"ל שאף על פי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ אפ"ה ברכה עדיפא שהרי במקום שתוקעין אף בשבת ודאי משום דמקום שיש בו בית דין הוא וכתקנת ר' יוחנן בן זכאי והשתא וכי לאו כמי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ הוא דהויא שהרי אם יעבור זמן בית דין שוב אין תוקעין אפי' באותו מקום בית דין ומכל שכן במקום אחר ואפ"ה את אומר הולך לו אצל המברך ולא אצל התוקע א"כ ע"כ דהאי תנא סבירא ליה דלעולם ברכה עדיפא יהלכך הוא דקאמר שחל להיות בשבת לאשמועינן היא גופה דכך ס"ל לעולם וכי היכי דלא נטעי ביה בדעתיה ואידך תנא סבירא ליה דלעולם תקיעה עדיפא והדא אמרה דפליגין הני תנאי דלעיל וכדאמרן: