שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו. כל אדם ישתומם על הדבר היתכן גברא רבא כרבי חייא בר אבא לא היה יודע פסוק של תורה הידוע לתינוקת של בית רבן ואיך יאמר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' אם נאמר בהם טוב? ונראה לי בס"ד ידוע שיש לשון הטבה דמשמעותו תמימות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים בפסוק לֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע (ויקרא כז, י) שהוא רצונו לומר תם בבעל מום עיין שם.
והנה בודאי רבי חייא בר אבא הוה ידע דכתיב בדברות אחרונות לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טו) ולא כתיב הכי בדברות ראשונות (שמות כ, יא) ולכן לא אמר לו איני יודע אם נאמר בהם 'לְמַעַן יִיטַב' וכן השואל לא אמר לו למה לא כתיב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' אך רבי חייא בר אבא הוה מפרש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות כי המבזה אביו ואמו יבא לידי סמות עינים דכתיב במשלי (משלי ל, יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ועל כן אמר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ' כלומר תהיה תמים ולא תחסר ממך העינים.
ועוד גם כן בכבוד אחד ואחד יהיה האדם תמים מצד הנפש דכתיב (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ (משלי ד, ג- ד) וכאלה פסוקים רבים המורין תמימות האדם הוא על ידי שיהיה נשמע לאביו ואמו וכיון דרבי חנינא בן דוסא דריש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות ולא לשון טובה לכך נתיישב הטעם אצלו למה בדברות ראשונות לא כתיב 'יִיטַב לָךְ' כי קודם מתן תורה כל המומין שלהם נתרפאו ולא נשאר אדם בעל מום וגם מצד הנפש היו תמימים שפסקה זוהמתם ומאחר דהיו תמימים מצד הגוף ומצד הנפש למה יצטרך לומר 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ'? כי אמרו רבותינו ז"ל על מעמד הר סיני נאמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד, ז) אך אחר שחטאו בעגל וחזרו המומין לגוף ולנפש אמר בדברות אחרונות 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' דהשתא אצטריך להו ברכה זו.
וכל זה הוה סבר רבי חייא בר אבא מעיקרא אך עתה ששאל לו החכם השואל שהוא רבי חנינא בן עגיל: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱמַר 'טוֹב'? הרגיש רבי חייא בר אבא כי השואל רבי חנינא בן עגיל מפרש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' לשון טובה חדא שדקדק שלא לתפוס לשון הכתוב שלא אמר לא נאמר 'יִיטַב לָךְ' אלא אמר 'טוֹב'? שמע מינה דדריש יִיטַב לשון טוב וטובה ולא לשון תמימות, ועוד אם מפרש לשון תמימות מאי קשיא ליה והלא בדברות ראשנות לא אצטריכו להאי מילתא כי באותו זמן נאמר עליהם 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' שהיו תמימים מצד הנפש ומצד הגוף דכל מומין שלהם נסתלקו ונתרפאו מהם וכל שכן דלא להוי להו מומין מחדש ולמאי אצטריך לבשרם בכך?
ועל כן הבין דמפרש 'יִיטַב לָךְ' על טובה ולכך אמר לו עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב', שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' כי אני הייתי מפרש יטב לך לשון תמימות ואיני מפרש לשון טוב וטובה לכן לפי פירוש זה שאתה מפרש תלך אצל רבי תנחום כי תמצא אצלו מסתמא ישוב על שאלתך וקושייתך.
והנה בודאי רבי חייא בר אבא הוה ידע דכתיב בדברות אחרונות לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טו) ולא כתיב הכי בדברות ראשונות (שמות כ, יא) ולכן לא אמר לו איני יודע אם נאמר בהם 'לְמַעַן יִיטַב' וכן השואל לא אמר לו למה לא כתיב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' אך רבי חייא בר אבא הוה מפרש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות כי המבזה אביו ואמו יבא לידי סמות עינים דכתיב במשלי (משלי ל, יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ועל כן אמר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ' כלומר תהיה תמים ולא תחסר ממך העינים.
ועוד גם כן בכבוד אחד ואחד יהיה האדם תמים מצד הנפש דכתיב (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ (משלי ד, ג- ד) וכאלה פסוקים רבים המורין תמימות האדם הוא על ידי שיהיה נשמע לאביו ואמו וכיון דרבי חנינא בן דוסא דריש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות ולא לשון טובה לכך נתיישב הטעם אצלו למה בדברות ראשונות לא כתיב 'יִיטַב לָךְ' כי קודם מתן תורה כל המומין שלהם נתרפאו ולא נשאר אדם בעל מום וגם מצד הנפש היו תמימים שפסקה זוהמתם ומאחר דהיו תמימים מצד הגוף ומצד הנפש למה יצטרך לומר 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ'? כי אמרו רבותינו ז"ל על מעמד הר סיני נאמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד, ז) אך אחר שחטאו בעגל וחזרו המומין לגוף ולנפש אמר בדברות אחרונות 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' דהשתא אצטריך להו ברכה זו.
וכל זה הוה סבר רבי חייא בר אבא מעיקרא אך עתה ששאל לו החכם השואל שהוא רבי חנינא בן עגיל: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱמַר 'טוֹב'? הרגיש רבי חייא בר אבא כי השואל רבי חנינא בן עגיל מפרש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' לשון טובה חדא שדקדק שלא לתפוס לשון הכתוב שלא אמר לא נאמר 'יִיטַב לָךְ' אלא אמר 'טוֹב'? שמע מינה דדריש יִיטַב לשון טוב וטובה ולא לשון תמימות, ועוד אם מפרש לשון תמימות מאי קשיא ליה והלא בדברות ראשנות לא אצטריכו להאי מילתא כי באותו זמן נאמר עליהם 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' שהיו תמימים מצד הנפש ומצד הגוף דכל מומין שלהם נסתלקו ונתרפאו מהם וכל שכן דלא להוי להו מומין מחדש ולמאי אצטריך לבשרם בכך?
ועל כן הבין דמפרש 'יִיטַב לָךְ' על טובה ולכך אמר לו עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב', שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' כי אני הייתי מפרש יטב לך לשון תמימות ואיני מפרש לשון טוב וטובה לכן לפי פירוש זה שאתה מפרש תלך אצל רבי תנחום כי תמצא אצלו מסתמא ישוב על שאלתך וקושייתך.