רש"ש על סוטה · דף 44a

גמרא ת"ר אשר ארס אחד כו'. וסיים התוי"ט מדלא כתיב אשר אשה ארש. תמוה דלמארס את האלמנה ודאי לא נצרך לשום ריבוי דמה"ת למעוטה ואדרבה אשה משמע אפי' אלמנה כדדרשינן ביבמות (סא) מיקח אשה לאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג דיכנוס. ואי משום שומרת יבם דס"ד למעוטה מאשה כדאמר שם אשה ולא יבמה א"כ איך מרבה לה מן ארש עיין נדרים (עד). ראה וחכם שהברייתא אינה אומרת בכאן אין לי כו' כדאמר לעיל גבי בית וכרם אין לי כו' ת"ל אשר כו'. משום דהכא מפשטיה דקרא נפקא ליה. אך שומרת יבם ל"י מהיכא פסיקא ליה. ואולי דיליף אשה אשה מן כי יקח איש אשה חדשה דהתם מרבינן לה לעיל במשנה מאשר לקח. וכמו דיליף משם למעוטי מחזיר גרושתו דהכא לא כתיבא חדשה. גם י"ל דמרבה הכא שומרת יבם מאשר דריבויא הוא כמש"כ לעיל (מג). ודע דנעלמה ממני רבותא דמת במלחמה דנקט הכא ולא למעלה גבי יורש. ואולי דהכא אשמעינן דאף דאינה ראויה להתיבם עתה עד אחר ג' חדשים או דאשמעינן אע"ג דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה. ובעד אחד בעיא היא בר"פ האשה שלום אפ"ה חוזר על פיהם. או דמיירי כאן באומרת מת על מטתו או קברתיו דמהימנא להתייבם אבל אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וכדאיתא שם במשנה (ר"ד קיז) ולהכי לא נקט לה גבי יורש:

שם ולא לקחה פרט כו' וחלוצה לכ"ה. וכ' התוי"ט ונראה דס"ל דאינו חוזר מד"ס דהא במלחמת הרשות היא. טעמו אינו מספיק. אבל פשוט דהטעם הוא כמש"כ הב"ש בסי' קע"ז סק"ג לענין אונס. ושם במשנה (כתובות לט) ממעט לה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וה"נ פי' הרע"ב לקחה שתהא ראויה לו. ודע דק"ל בדרשה זו דממעטינן הכא מן ולא לקחה פרט כו' ומדוע לא דרשינן כן גבי יבמה דכתיב גם כן ולקחה למעוטי ח"ל. ועיין ביבמות (ח) ובכתובות (מ) ובתוספות שם דבור המתחיל ניתי:

רש"י ד"ה חצר הקבר. מערות גדולות של ד' על שש. כצ"ל עי' ב"ב:

רד"ה העומד בתוכה טהור. דכיון דמערה חלוקה כו' ל"ג רבנן כו' לצד החצר דכי כו'. כצ"ל:

רד"ה כלפי לייא. א"צ לטפס כו' ויאהיל כנפיו כו'. כצ"ל בל"ו:

במשנה (בסה"ע) וכשילין של ברזל. הוא לשון מקרא בכשיל וכילפות (תהלים עד ו):

רש"י ד"ה מעמידין. ויזקיפוה ויגבירו את כו'. כצ"ל: