פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה · פרק 2 · הלכה 5 · Segment 3

שלשה נותני טעמים הם. כלומר שלשה דינין חלוקין הן בנותני טעמים שיש שאפי' נותן טעם הוא לשבח אעפ"כ מותר ויש שאע"פ שנותן הוא טעם לפגם אסור הוא ויש שאם נותן טעם לפגם מותר הוא כדמפרש ואזיל:

כל שהדיוט טועמו. שאינו אומן ובקי בנתינת טעמים לידע טעם פלוני ופלוני ראוי הוא לקדירה זו וזה ראוי לזה ואם הוא טועמו לאותה קדירה ואומר קדירה זו אינה חסירה כלום ואינה צריכה תבלין:

ונפל. תבלין אחד של איסור לתוך הקדירה זו הוא נותן טעם לשבח מותר כלומר כגון זה אע"פ שנותן טעם לשבח הוא אפ"ה מותר דמכיון שאף הדיוט כשטועם את הקדירה אומר שאינה צריכה תבלין א"כ הטעם שנותן התבלין הזה בה אינו כלום שאינה צריכה ואנן דאסרינן נותן טעם לשבח היינו אם משביח הוא את הקדירה מכח זה ובלא התבלין לא היה בה טעם ראוי לאכילה דזהו נותן טעם לשבח שאסור:

ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו וכו'. האי ואפי' אמר אהדיוט קאי וחלוקה שניה היא וכלומר שגם בחלוקה זו והיא החלוקה של נותן טעם לפגם המותר סמכינן אהדיוט שאם אומר אני מרגיש בטעם תבלין פלוני שכבר ניתן בקדירה זו ותבלין זה פוגם הוא את הקדירה סמכינן עליה וזו היא שאמרו נותן טעם לפגם מותר שמכיון שנודע לכל הוא שתבלין זה פוגם ואפי' ההדיוט מרגיש בו אף אם התבלין של איסור מותר לפי שנותן טעם לפגם הוא:

וכל שהאומן טועמו וכו'. כלומר ויש שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אסור הוא וזהו כגון שצריך אומן להרגיש בטעם התבלין הזה ואם דווקא האומן שטועמו ואומר תבלין זה הוא בקדירה זו ופוגמה זהו שאמרו שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אפ"ה אסור מכיון שאינו מרגיש בהפגם אלא האומן וחיישינן דלמא אתי למיטעי בפעם אחרת שלא ימצא האומן לטועמו ויאמר על שאינו פגום שהוא פגום ולפיכך אמרו שכל שההדיוט מרגיש בה שהוא לפגם זהו הנותן טעם לפגם שמותר: