תוספות רי"ד על שבת · דף 142a

אי הכי מאי אריא אבן אפילו דינר נמי. פי' הניחא אי מוקמית לה בכל תינוק דעלמא ואע"פ שאין לו געגועין שא"צ לאבן כלל וטעמא משום דלא נקיט לה איהו דמי היינו דשני לו בין אבן לדינר דבאבן לא ניחא לי' לאב דלינקטה תינוק ולא ישליכנה אבל דינר כיון דניחא לי' לאב דלינקטי ולא ישליכנה אסור ומיהא קשיא לרבא דאע"ג דניחא לי' בכיס דלינקטי' כיון דלאו איהו נקיט לי' בידי' לא מצית לחיובי'. אלא אי תיקמה בבן שיש לו געגועין ומשום צורך התירו לו יתירו לו נמי גם הדינר דאע"ג דניחא לי' שיתפשם יפה טלטול מן הצד הוא והיתרוהו לצורך ומהדר דילמא אתי לאתויי בידי' והו"ל טלטול גמור שלא היתירוהו אפילו לצורך:

אמאי תיהוי בסיס לדבר אסור. פי' אין זה דומה למאי דאמרי' אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור דכל מתני' בשוכח מיירי כדבעי' למימר לקמן אלא הפ' אע"ג דהוא טלטול מן הצד שאינו נוגע באבן אלא בכלכלה תיאסר כל הכלכלה בעוד שהאבן בתוכה שלמה יטלטלנה עם האבן בלא צורך ישליך האבן ויטלטלנה וכל זמן שהאבן בתוכ' יהא אסור לטלטל הכלכלה ומוקמה בכלכלה מליאה פירות שאינו יכול להשליך האבן מפני הפירות שבה. שאם יטנה להשליך האבן יפלו גם הפירות ופתרון המורה שפירש טעם הפירות משום דעיקרה נעשה בסיס לפירות והילכך אבן מטלטלת אגב כלי שהיא מותר אינו נ"ל דאין כאן שום בסיס כלל דבשוכח מיירי מתני' וטעם ההיתר הוא משום טלטול מן הצד ובלא צורך לא התירו לו והילכך הקשה לו שיטנה וישליך האבן ותירץ לו מפני שהוא מליאה פירות וא"א לו להטותה ושקיל וטרי ומסיק אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה פי' האי דופן כלכלה אינו דומה לדופן קרוי' דהתם קשורה ומהודקת יפה והילכך הויא ההוא אבן כלי אבל הכא לפי שעה הוי דופן לכלכלה ולא הוי כלי שיהא מותר לטלטלה בלי צורך כגון מחמה לצל אלא לצורך כגון שהיא מליאה פירות או אע"פ שאינה מלאה פירות רוצה להביא פירות וכדי לא יפלו הפירות הוא צריך לאותה האבן ומפני שהוא טלטול מן הצד התירו אותו לצורך ונ"ל שכל זה הוא בשוכח אבל במניח נעשית הכלכלה בסיס דבר האסור ואסור לטלטל הכלכלה ואע"פ שיש בתוכה פירות שהוא עצמה נעשית מוקצה בעבור האבן ואפילו ר"ש מודה בזה דכיון שהאבן מוקצה גם הכלכלה נעשית מוקצה כיון שהניחה שם ע"ד לעמוד שם בשבת אבל ודאי אם נפלה משם האבן בשבת הויא פלוגתא דר' יהודא ור"ש דר' יהודא סבר מיגו דאיתקצאי האי כלכלה ביה"ש איתקצאי לכולי יומא ור"ש האי סברא לית לי' וכי היכא דכולה מתני' מיירי בשוכח כדמוקמי' לקמן באבן שע"פ החבית ובמעות שעל הכר הה"נ מתוקמא האי והאי דלא פרשו הכי אלא במניח כדפי' לקמן מפני שסתם אבן אינה חשובה לו להצניעה בכלכלה כמו מעות שעל הכר או אבן שע"פ החבית שהיא חשובה לכסות החבית אבל מיהו מדסיפא בשוכח רישא נמי בשוכח כיון שביארתי דבמניח נעשית הכלכלה בסיס לדבר האסור ואע"פ שיש בתוכה פירות אסור לטלטלה א"כ מה שכתבתי ב"פ כירה במהדורא תנינא גבי מוכני דתנן שאם אינה נשמטת גורר אותה בשבת אע"פ שיש בתוכה מעות ותליתי ה דכיון דכלי אחר היא עם השידה הו"ל כאלו הוי המעות בתוך השידה ומפני שיש בשידה כלים התרנו לטלטל הדומיא דכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בה פירות מותר לטלטלה עם האבן אין הדבר כן שאם הניח המעות בתוך השידה אע"פ שיש בתוכה הרבה כלים אסור לטלטלה דכל השידה נעשית בסיס לדבר האסור ' אלא כך נ"ל פירושה כל זמן שהמוכני נשמטת מן השידה היא כלי בפני עצמה ואם יש בה מעות אסור לטלטלה שנעשית המוכני בסיס להן. אבל אם אינה נשמטת היא כלי אחד עם התיבה וכשגוררה כאלו גורר התיבה הוא ולפיכך מותר שהשידה לא נעשית בסיס למעות שתיאסר שבודאי אלו הי' משים המעות בתוך השידה היתה נאסרת כל השידה אבל עתה ששם אותה במוכני לא נאסרה השידה וכיון שא"א לגרור השידה ע"י המוכני מותר לגרור המוכני בשבת אע"פ שהמעות עלי' שכל הטלטו' הזה אינו אלא בעבור השידה והשידה לא נאסרה אבל כשהיא נשמטת אע"פ שלצורך השידה גוררין אותה כאלו היא מופרדת ממנה חשבי' לה ואסור לטלטלה:

דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה כו'. אי קשיא אמאי לא אייתי רישא דתני' סאה של תרומה שנפלה למאה ואחד הגביה ונפלה מקום אחר ר"א אומר מדמע כתרומה ודאי וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דס"ל לר"א תרומה בעינה מחתה. תשובה התם הוה אמרי' דטעמא משום דהגביה ואמר זו תהא התרומה שנפלה משום הכי מדמעת כתרומת ודאי אבל כ"ז שהיא מעורבת עם החולין דומיא דמתני' לא אמרינן להכי אייתי הך סיפא דאע"ג שהיא מעורבת קסבר תרומה בעינה מחתה:

רשב"א אומר נותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה. קשיא לי טובא דהאי בטבל גמור נמי אמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. כדאמרי' בחולין בפ"ק על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן ודילמא נותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה הוי ולא תימא דוקא במעשר ירק מדרבנן הוא דאמרי' הכי אבל במעשר דגן דאורייתא לא. דהא תניא בפ"ח דתוספת דמאי הקורא שם לשולי החבית לא ישתה מפי' לפי' לא ישתה משולי' מפני שהמשקין מעורבין אבל הקורא שם לשולי מגורה אוכל מפי' לפיה אוכל משולי' אלמא אף במעשר תירוש ודגן דמדאורייתא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. ולא תימא דוקא דיעבד דהא הקורא קתני' אבל לכתחלה לא דהא תנן בפ"ג דתרומות האומר תרומה הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו. ר"ש אומר קרא השם וח"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו אלמא כל היכי דמסמן לי' מקום שרי. ול"פ אלא כשאמר בתוכו ועד שיאמר לכתחל' משמע וכיון דלגבי טבל גמור אשכחן דנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה אמאי תנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ואצ"ל בשבת ונימא כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה כמתוקן דמי ונגבי' בשבת תרומה ומעשר כדשרי ר' יהודא להעלות את המדומע משום האי טעמא ותו ר' יהודא אמאי פליגי בהעלאת המדומע בלחוד. ליפלוג נמי בהגבהת תרומה ומעשרות ולישר' להו להגביהן ותו אמאי תנן לעיל ב"פ מפנין את הדמאי אבל לא את הטבל ולא מעשר שני והקדש שנפדו ומקשי' בדמאי. והא לא חזי לי' ומתרץ כיון דאי בעי מפקר להו ניכסי' והוי עני וחזי ליה. ומה צורך לכל זה הדוחק הטבל בעצמו נפנה מיגו דאי בעי מצי מתקן לי' דנותן עיניו בצד זה ומטלטל מצד זה. וגם מעשר שני והקדש נמי נפנה מתוך שיכול לומר יהא מחולל על המעות שיש לו. כדאמרי' בלוקח יין מבין הכותים בפ"ק דחולין ותו אמאי אמרי' בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. ומה צורך לומר שאם עבר והלא בלא עבירה יכול לתקנו ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה ונ"ל דאע"ג דאמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה דוקא בחול אבל לא בשבת. דאע"ג דבלא שום מעשה יכול לתקנם באמירה בעלמא אסור לתקן את הטבל בשבת ע"י אמירה דכיון דמתקן הוא מה לי באמירה מה לי ע"י מעשה. ודייקא נמי דאפילו האמירה אסורה בשבת מדתנן בפ' בתרא דדמאי המזמין את חבירו שיאכל אצלי והיא אינו מאמינו על המעשרות אומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות אלמא דוקא מערב שבת מותר לומר כן. אבל בשבת אסור שאפי' בדיבור בעלמא אסור לתקן בשבת. והא דתנן התם בסיפא מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס ה"ז מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות דמשמע שבשבת הוא אומר כן מדקתני מזגו לו את הכוס אומר כו' דלבתר דמזגו לו את הכוס בשבת הוא אומר כן הא ליתא דכי היכי דברישא תני אומר מע"ש ולא בשבת דה"נ סיפא מע"ש הוא והאי דתני מזגו לאו דוקא אלא כלומר כשימזגו לו את הכוס אומר (מהיום) ע"ש מה שאני עתיד לשייר מחר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' ומשום דפריש ברישא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר לא איצטריך למיתניי' בסיפ' בפירו' ובוודאי דהכי מיפרש' ולעולם אסור לומר בשבת שום דיבור שעל ידו יתקן טבלו והכי תנן ב"פ בכל מערבין ועוד אמר ר' יהודא מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו. ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עליו שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עלי' שם ואוכלה אלמא אפילו הדיבור בעלמא שהרי שתי כלכלות היו ולא הי' צריך להפריש אסור לאומרו ביו"ט כיון שבדיבור זה מתקן טבלו. והילכך אין שום תקנה לתקן את הטבל בשבת. ואי אמרת נהי דאפילו אמירה אסורה בשבת כי גמר תיקוני' בההיא אמירה אבל יאמר בשבת שנים שאני עתיד להפריש למוצאי שבת הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון. תשעה מעשר שני וניסמוך אברירה ונטלטל הטבל בשבת כדאמרי' גבי לוקח יין מבין הכותים ואמאי אמרי' אין מפנין את הטבל תשובה גם זה אסור לומר בשבת והאי תנן גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' דוקא מע"ש הוא מותר לו לומר כן אבל בשבת אסור לו לומר שום אמירה ואע"פ שגמר התיקון תלוי בהפרשת מוצאי שבת דהא סמכי' אברירה ואמרי' דלהני קרא שם ונמצא שתיקן בשבת ותדע דהאי אומר שני לוגין מע"ש הוא דהא בפ' המזמן תנינן לה וכבר תני ברישא אומר מערב שבת א"כ כל הני אומר דתנן בההוא פירקא מע"ש הן. אבל לעולם לומר בשבת אסור הוא. ואי קשיא כיון דהאי אומר דיין הכותים מע"ש הוא. א"כ מאי מותר להפריש בשבת כדתנן ברישא פירקא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר אלמא כל היכא דאמר מע"ש מותר להפריש בשבת. והכא נמי אי מע"ש אמר יפריש בשבת ואמאי תניא אמרו לו שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע כשישתה יפריש קודם שישתה ותו ליכא למיחש לבקיעת הנוד. א"ו האמירה בשבת היתה ומש"ה אסור להפריש בשבת שנמצא גומר הכל בשבת והדר קושיין לדוכתא תשובה לעולם כל אמירה בשבת אסורה והאי אומר דיין כותים מערב שבת הוא ומאי דקשיא לך א"כ יפריש בשבת כדתני ברישא לאו קושיא שחילוק יש בין הדמאי ובין הוודאי שהדמאי א"צ להפריש אלא תרומת מעשר בלבד מפני שהוא אסורה לזרים אבל מעשר ראשון הוא שלו שאומר לו הבא ראי' שלא נתעשר וטול כדפרישית בפ"ק דחולין והילכך כיון שא"צ להפריש המעשרות כ"א לוגמא הראשונה שבוצע וכל שאר המעשרות מסומנים מאיליהן אחרי' מותר לבוצעה ומניחה ואינה אוכלה והשאר ניתקן מעלי' וכיון דמע"ש אמר כן נמצא שבשבת לא עשה כלום אבל בטבל גמור הוא צריך להפריש המעשרות והתרומה וליתן לבעליהן והילכך אע"פ שמערב שבת אמר מה שאני עתיד להפריש אסור להפריש המעשרות למחר שנראה שהוא מתקן הטבל בשבת ומפני זה הוא צריך לומר מה שאני עתיד להפריש למוצאי שבת ואיכא למיחש לבקיעת הנוד תדע דהכי הוא דתנן בההוא פירקא היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו מעשר שני בצפונו או בדרומו. ומחולל על המעות. פי' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבה"כ או בשדה ואינו יכול לילך לביתו ולעשרם וצריך ליכול מהן בשבת אומר מע"ש שני תאנים שאני עתיד להפריש כו' פי' האי להפריש למוצאי שבת הוא ולא בשבת מדתני בסיפא בהיו של דמאי מה שאני עתיד להפריש למחר וברישא לא תני למחר ש"מ להפריש דרישא למוצאי שבת הוא ואתא תנא לפלוגי ולמימר דבטבל גמור אינו יכול לומר להפריש למחר ובדמאי יכול לומר מה שאני עתיד להפריש למחר וזו טעם הדבר בטבל גמור שהוא צריך להפריש התרומה והמעשרות ולא די לו בהפרשת האחת שהוא חייב ליתנם ללוי אם יפריש המעשר בשבת הו"ל מתקן גמור אבל הדמאי שבאחת די לו וא"צ להפריש המעשרות התיר לו להפריש למחר מפני שאינו נוטל אלא אחת. ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה ואח"כ נמלך עלה ומניחה ולעולם כל אמירה אסורה בשבת ומש"ה אין מגביהין תרומה ומעשרות ואין מפנין את הטבל וכי היכי דאמירה דמעשר אסורה בשבת הה"נ חלול דמעשר והקדש אסורה בשבת ואע"פ שבדיבור בעלמא יכול לחללם ולומר הרי הן מחוללין על המעות שבבית שכיון שבאותו הדיבור נתקנו הו"ל מתקן בשבת והאי דתני חילול גבי יין כותים מע"ש הוא ולא בשבת ששום תיקון אסור לעשות בשבת או ביו"ט ומש"ה אין מטלטלין מעשר שני והקדש שלא נפדו ואע"פ שכל תיקון דטבל הוא אסור בשבת ואפילו ע"י אמירה הכא במדומע פליגי רבנן ורשב"א דרשב"א סבר יכול הו' גבי מדומע ליתן עיניו בצד זה וליכול מצד זה בשבת דכיון דבטלה התרומה בא' ומאה חולין גמורין היא ומשום גזל כהן אמרו חכמים דצריך להרים ואסרו לו לאכול מאותם החולין עד שירים הילכך אע"ג דלגבי טבל או דמאי אסור בשבת ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה משום דהוי מתקן בשבת הכא שרי ורבנן פליגי עלי' ואמרו כיון דאסרו אותו חכמים ליכול עד שירים אם יתן עיניו בצד זה ויאכל בצד זה הו"ל מתקן בשבת וכ"ש שאסרו להרים. ורשב"א היה מתיר ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה שאינו ע"י מעשה אבל להרים שהיא מעשה בידים היה אוסר ואע"פ שהמדומע קל ור' יהודא ס"ל כרשב"א בנותן עיניו מצד זה וכיון שזה מותר הי' מתיר להעלות, דכמתוקן דמי כיון שיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה: