תלמוד ירושלמי יומא · פרק 6 · הלכה 5

משנה: וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה. חָלַק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו וְדוֹחֲפוֹ לַאֲחוֹרָיו מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁהוּא נַעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת הַסּוּכָּה הָאַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. מֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים מִשֶּׁיֵּצֵא חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשְּׁעַת דְּחִיָיתוֹ לַצוּק:

הלכה: [בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַחֲלוֹנוֹתֵיהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיָה מַלְבִּין וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיָה מַאֲדִים. וְהָיוּ מִתָבַּיְישִׁין אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. חָזְרוּ וְקָשְׁרוּ אוֹתוֹ בְפִתָחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְשָׁנִים שֶׁהָיָה מַלְבִּין וְיֵשׁ שָׁנִים שֶׁהָיָה מַאֲדִים. חָזְרוּ וְקָשְׁרוּ אוֹתוֹ בַסֶּלַע.

כְּתִיב לְכוּ נָא וְנִוָּוכְחָה וגו׳. תַּנֵּי. רִבִּי אֱלִעֶזֶר אוֹמֵר. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים שֶׁבֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. יוֹתֵר מִכָּאן כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים. כִּשְׁנֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אָמַר רִבִּי יוּדָא בַּר פָּזִי. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִי כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. בָרִאשׁוֹן. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. בַּשֵּׁנִי. וְרַבָּנִין אָמְרִין. בִּזְמַן שֶׁעֲוֹונֹתָיו שֶׁל אַדַם כְּפִי שָׁנָיו. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.]