רש"ש על שבת · דף 111b

תוס' ד"ה האי מסוכרייתא. וא"ת היכי שרי התם ליכנס בבגדים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אע"ג. ור' יהודה אוסר כו'. ר"י מאן דכר שמיה לפי' ר"ת בתוס' לעיל בד"ה למימרא יש לכוונו. אבל רש"י בעצמו לא פי' כן:

במשנה רש"י ד"ה כך. כדי לקצרן כו'. ולעיל (ס"ד ע"ד) מפרש להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:

(בגמרא) [ברש"י] ד"ה זממא (בסופו). ופעמים שמתירה. משמע דלפעמים מניחה קשורה להזמם ומתיר ראש האחר וכ"כ להדיא לקמן בר"ד הסמוך. ובאיסטרידא פי' וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה משמע דלעולם מתיר הרצועה מן האיסטרידא. ונ"ל משום דספינה דרכה שתעמוד כשבאה לנמל איזו שבועות קשורה לכן אסור לכתחלה אבל נאקה אין דרך להעמידה קשורה אלא איזו שעות ביום לפוש ולאכול. ולכן אי לאו שאין מתירין לפעמים אותו הקשר היה מותר לכתחלה:

תוס' ד"ה עניבה. אמאי ל"פ מדתניא כו' כצ"ל. והוא לקמן (קי"ג):

בא"ד וי"ל דהתם כו' כמו שמסתפק כאן. ולפ"ז צ"ל שלצד הא' של האיבעיא קילא עוד עניבה מן קשר שיכול להתיר בא' מידיו. דעניבה שרי שם לכתחלה. והכא תני אין חייבין עליו דמשמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לקמן: