רש"ש על שבת · דף 73b

גמרא מנינא ל"ל אר"י כו'. עפרש"י (ועמש"כ לקמן בר"ד הסמוך) וק"ל מנ"ל לר"י הא ויהיה מוכח דשגגת כרת שמה שגגה או דאתיא כר"ע דתחומין דאורייתא לעיל (סט) דילמא מנינא אתי לאפוקי מדר' יוסי דאמר הבערה לל"י ואינה נקראת אב מלאכה (פסחים ה:) ושלא תאמר דסמי מכאן המבעיר להכי תני מנינא כדאיתא כה"ג בריש כריתות ועמש"כ בריש תרומות ועוד השתא ידעינן להוציא המולח או המעבד ולעייל שירטוט אבל אי לא הוה תני מנינא מנא הוה ידעינן דנצרך לעייל אחרת במקומה וכן פן לא נחשוב זורה ובורר ומרקד לתלתא ואולי דכ"ז ידעינן ממנינא דסיפא והגמרא אמר שם לאפוקי מדר"י דמוסיף וה"ה דהמ"ל לאפוקי מדר' יוסי דמגרע או דלא נגרע אנן כדאמרן:

שם האי מאן דקניב סילקא כו' ואחת משום זורע. ברי"ף ורא"ש הגירסא נוטע ונכון:

שם היינו זורה היינו בורר כו'. כ"מ דהויא במשכן כו'. וע' בהרע"ב שהוסיף א"נ לפי כו' ותמוה לפרש טעם אחר מהש"ס ואולי א"נ ט"ס הוא ובא ליישב בזה מדוע ל"ח ג"כ השובט והמדקדק דחשבם ר"י לקמן (עה ב' וערש"י שם שיישב בטוב) והוא מחלק דשם באמצע מלאכת המסיכה והאריגה הוא שובט ומדקדק לתקן יפה המסיכה והאריגה אבל הכא הוה בזה אח"ז:

רש"י [ד"ה שאם עשאן. חייב כמה חטאות עליו. עמש"כ לקמן ע"ד] :

רד"ה דקטל אספסתא. וקוצרין אותה ג"פ בחדש כו'. עיין (ב"ב כח:):

רד"ה מתקן. כמו מוציא אה"מ לקוברו א"צ כו' ולא למת כו'. נ"ל דצ"ל לחוץ תחת לקוברו ע' לק' (צ"ד רע"ב) ובפירושו שם:

רד"ה המנפץ. פשתן בגבעולין. לשון הר"ן מגבעולין:

תוס' ד"ה וצריך לעצים. ע' מהר"ם שדבריו תמוהים מאד ובגה"ש מקשה דמשמע מדבריהם (לדידי אינו מוכרח) דלר"ש פשיטא דניחא מהא דלקמן (קג) ע"ש ולי קשה מלקמן (קיז) כגון דלא קבעי ליה לעור ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר ול"י אלמא דאף לר"ש כה"ג חייב: