רש"ש על שבת · דף 142a

גמרא [וסנדליו וטבעותיו בידו חייב. מש"כ מהר"ם דבתוספתא הגירסא בקומצו הוא בפרק ט' דמכילתין (ונעלמה מהגרי"פ שלא ציינה). אבל מש"כ שכן הוא הגירסא ברש"י ליתא דמלת בקומצו שבדבריו הוא פי' למלת בידו שבגמרא] :

שם ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. הן משום קושי' זו המ"ל דמיירי בשכח כדא"ר לקמן על הא דאבן שעפ"י החבית ובמעות שעל הכר אלא משום קושיא דנשדיה לאבן (ולאוקמי בדצריך למקום הכלכלה א"א דמדסיפא לצורך גופו כו' כדלקמן) ע"כ צריך לאוקמי בדאית בה פירי וכדמסיק:

שם ולינערינהו נעורי ארחב"א אמר רב כו' כצ"ל. ועיין היטב בתוי"ש ולפי הא"נ שבסוף דבריהם יבא אל נכון פי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) במשנה זו והתוי"ט נראה שלא ראה את התוי"ש והנה מוכח מפירושם דאף דהאבן נעשה דופן לכלכלה מ"מ עוד שם מוקצה עליו ולהב"י סי' ש"ט היה פשוט דתורת כלי עליו ולכן כתב על פיה"מ להרמב"ם וא"א לומר כן וכו' ע"ש והביאו התוי"ט וכ"נ מהרמב"ם בחבורו וטוש"ע ולענין דינא נראה דל"פ דאינהו מיירי בדהדקיה עיין לעיל (קכה) וכ"כ המ"א שם סק"ג והתוי"ש מיירי בדלא הדקיה:

רש"י ד"ה וחכ"א. ל"ח תרומה אלא אחד מס"א שבסאה זו. כ"נ דצ"ל אבל גם בל"ז דבריו מגומגמין בזה הדבור כמש"כ המהרש"א בתוס':

תוס' ד"ה שנפלה. דלפי שיטתו לא אתיא מסקנא הכי. ר"ל מסקנא דהתם דלפרש"י מסיק שם דבעינן ק"א של היתר משא"כ לפי' התוס' שם בין למאי דס"ד ובין למסקנא בטלה במאה של היתר ע"ש ובמהרש"א יש ט"ס וכצ"ל דמעיקרא ודאי בעי למימר מאה של היתר אבל כו':