רש"ש על שבת · דף 66a

ד"ה טמא. מקבל טומאת מגע. ונמשך הרע"ב אחריו ותימה עליו ועל התוי"ט דשתיק ליה הלא זהו דעת אביי בגמרא (והביא זה גם התוי"ט) ורבא פליג עליה ואמר אף מדרס והל' כרבא וכן פירוש הרמב"ם ופסק כן בחבורו:

[רד"ה טמאין מדרס. ומדרס הזב נעשה אה"ט. כ"ה הלשון בהר"ן:

רד"ה סמוכות (הב'). עושה (כצ"ל) כו' לראשי שוקיו. ומש"כ לעיל דאינו מנעל לענין עזרה אלא אם הן בראש הרגל. היינו לאפוקי סמוכות דשם שהן באורך השוק והכא דבראש השוק הן הוי מנעל ועי' יבמות (ק"ג)] :

גמרא דמתני ליה רחב"ח לחב"ר קמיה דרב כו'. כי הא איתא ביומא (יט:) וע"ש ותמצא טעם מדוע מחוי ליה רב ולא א"ל בהדיא:

שם והתניא הודו לו. אולי צ"ל והתנן דכן איתא במתניתין דעדיות:

תוס' ד"ה טמא. ואלו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שא"מ טומאה כו'. הוא בתוספתא דכלים ב"מ פ"ז:

תד"ה כוורת. וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כו' א"נ כו'. ואנכי מצאתי ראיה דקש מיקרי עץ בתו"כ גבי פר כהן משיח ושרף אותו על עצים באש וז"ל שיכול כו' בעצים כשרים למערכה ת"ל עצים לרבות כל משמע עצים אפי' בקש כו' ופירש הק"א דכולם נקראים עצים ואולי יש לדחות דמדכתיב עצים ל"ר מרבי ליה או דסתם ספרא ר"י ואיהו ס"ל עץ שאכל אדה"ר חטה היתה אך לפ"ז יקשה על הרמב"ם שפסק להא דתו"כ בפ"ז מהל' מעה"ק ה"ה אמת שמהפך שם דרשת הכתובים וע' לח"מ שם והנ"ל דלהפוסקים כר"י בר"פ כל שעה דא"ב חמץ אלא שרפה והוא יליף מנותר הוא דוקא בעצים (עיין רמב"ם שם) ולפמש"כ אף לא בקש ויהיה מדוייק לישנא דא"ל כו' לא מצא עצים לשרפו כו' שם (כז:) ושם (יב:) שעה א' ללקוט עצים: