גמרא: נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. פרש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא ליה אי מיקריא ידיעה אי לא וקאמרינן היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע וסבור שאין השרץ מטמא האי זיל קרי ביה רב הוא והויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ואי קשיא לרבי (מאיר) דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה למה לי ידיעת בית רבו אפי' תינוק שנשבה לבין הגוים נמי דזיל קרי בי רב הוא שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש.
איכא למימר לא דמי דאלו מאן דלא ידע דאיכא שם טומאה בתורה לא הויא ידיעה ולא אזיל למקרי בי רב שהרי הוא סבור שלא הוזכר מעולם טומאה בתורה אבל זה שהוא יודע דאיכא שם טומא' בעצם ויודע הוא שהזהירה עליה תורה אע"פ שהוא סבור שהצפרדע תטמא ולא הצב ידיעה מיקריא דאזיל לבי רב וגמר לה וכל שאינו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא.
ויש שמפרש דהא דאמרינן דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הדבר ספק אצלו אם הצב מטמא או הצפרדע וכיון שהוא יודע שהוזכרה טומאה בתורת והוא אינו ברור לו אם השרץ או הצפרדע ילך ויקרא בבית רבו וכמאן דידע דמי אבל אם הוא סבור בודאי שאין הצב מטמא אינה ידיעה דלא אלזי לבי רב מאן דלא גמיר כלל והיינו דאמרינן בפרק אמרו לא יצא שרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא ששתויי יין מורין בהן כו' עד דשני התם דזיל קרי לי רב הוא וידיעה היא ולא כדברי מי שפירש זיל קרי בי רב הוא כלומר צריך הוא לקרות בתורה ומחוסר ידיעת בית רבו הוא ודברי הבאי הם.
ואוקימנא דנגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא מאי כיון דידע אי שרץ מטמא ושזהו שרץ ידיעה היא או כיון דלא ידע אי מטמא בהכי העלמה היא פי' לאו דוקא אלא לאו ידיעה היא ופטור.
ור"ח ז"ל כתב ונעלם קרינא ביה וחייב או לא ונר' דאהעלמה הוא מפרש בעיא דרב פפא כגון שידע בשעת נגיעה ונעלמו ממנו הלכות טומאה אי מיקרי העלמה או לא והיינו דאמרינן אי לימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא זיל קרי בי רב הוא ולא מיקריא העלמה ומיהו ידיעה נמי לא מקריא ואפילו לרבי דסגי ליה בידיעת בית רבו ולהאי פירושא האי דבעי ידיעה היא לאו דוקא אלא לאו העלמה היא ומיהו אי בהאי פירושא לא דמיא לבעיא דרבי ירמיה ובגמרא משמע דדמיאן להדדי.
איכא למימר לא דמי דאלו מאן דלא ידע דאיכא שם טומאה בתורה לא הויא ידיעה ולא אזיל למקרי בי רב שהרי הוא סבור שלא הוזכר מעולם טומאה בתורה אבל זה שהוא יודע דאיכא שם טומא' בעצם ויודע הוא שהזהירה עליה תורה אע"פ שהוא סבור שהצפרדע תטמא ולא הצב ידיעה מיקריא דאזיל לבי רב וגמר לה וכל שאינו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא.
ויש שמפרש דהא דאמרינן דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הדבר ספק אצלו אם הצב מטמא או הצפרדע וכיון שהוא יודע שהוזכרה טומאה בתורת והוא אינו ברור לו אם השרץ או הצפרדע ילך ויקרא בבית רבו וכמאן דידע דמי אבל אם הוא סבור בודאי שאין הצב מטמא אינה ידיעה דלא אלזי לבי רב מאן דלא גמיר כלל והיינו דאמרינן בפרק אמרו לא יצא שרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא ששתויי יין מורין בהן כו' עד דשני התם דזיל קרי לי רב הוא וידיעה היא ולא כדברי מי שפירש זיל קרי בי רב הוא כלומר צריך הוא לקרות בתורה ומחוסר ידיעת בית רבו הוא ודברי הבאי הם.
ואוקימנא דנגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא מאי כיון דידע אי שרץ מטמא ושזהו שרץ ידיעה היא או כיון דלא ידע אי מטמא בהכי העלמה היא פי' לאו דוקא אלא לאו ידיעה היא ופטור.
ור"ח ז"ל כתב ונעלם קרינא ביה וחייב או לא ונר' דאהעלמה הוא מפרש בעיא דרב פפא כגון שידע בשעת נגיעה ונעלמו ממנו הלכות טומאה אי מיקרי העלמה או לא והיינו דאמרינן אי לימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא זיל קרי בי רב הוא ולא מיקריא העלמה ומיהו ידיעה נמי לא מקריא ואפילו לרבי דסגי ליה בידיעת בית רבו ולהאי פירושא האי דבעי ידיעה היא לאו דוקא אלא לאו העלמה היא ומיהו אי בהאי פירושא לא דמיא לבעיא דרבי ירמיה ובגמרא משמע דדמיאן להדדי.