כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.