כמאן כמונבז אפילו תימא רבנן כו'. איכא למידק מההיא דגרסינן בפרק כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה ואקשינן דתניא התם איזהו שבועת ביטוי לשעבר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ואסיקנא הא מני מונבז היא והכא אסיקנא דרבנן מודו בה ויש לומר ההיא אביי הוא דסבר הכי ודרב נחמן פליגא.
אבל יש נוסחא ישנה דגרסינן הכי התם מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא.
והכי כתיב בספרי דוקני אלא שרש"י ז"ל בא ולימד דליתה דמאי פשיטותא הא אצטרי' לאשמועי' דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה למונבז בין שגג לקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה ולפי זה לרבנן דפליגי עליה דמונבז לית להו קרבן בשבועת ביטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל, וכן הוא דעת רש"י ז"ל.
ואיכא למידק עליה רבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו רבי עקיבא כדאיתא התם ואיהו הוא דאמר חייב להבא ולשעבר לפיכך פירש הרב ר' שמואל דומרוגי ז"ל דלא ממעיט מהאדם אלא כגון מי שהוא סבור לשבע על האמת אבל מי שהוא סבור לשבע על שקר וסבור שהוא מותר לאו אנוס הוא אלא שוגג כדאשכחן גבי שאר מצות דכל מי שאומר מות' שוגג מיקרי כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולפום הכי דייקינן התם מני הא אילימא מונבז דודאי לאו למעוטי אומר מותר אתא אלא לומר שאף זו קרויה שגגה ואי למונבז פשיטא.
ואי קשיא לך, אי הכי רבא מאי קא מבעיא ליה שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת ורב נחמן נמי לימא ליה בשוגג בלאו שבה לא קשיא דרבא הכי איבעיא ליה אי מחייב בשוגג בקרבנ' ואמר ליה רב נחמן אפילו בשוגג בקרבנה נמי משכחת לה ואין צריך לומר בשוגג בה והאי דלא אייתי הכא ההיא ברייתא דילמא לא שמיע ליה והרבה כיוצא בהן בתלמוד אפי' בשמועה אחת דיכול למימר תניא נמי הכי.
ומיהו קשיא לי מה שראיתי בירושלמי (ג,א) רבא בר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה אבל סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת אלמא אנוס תשבינן ליה. ואיכא למימר משכחת לה כגון בשוגג בלאו שבה אבל סבור שאסורה והוא מוזהר עליה בעשה וכיון דאיכא שגגת לאו שמה שגגה וכיון דידע שאסורה לאו אנוס הוא. עוד פירשתיה שם בפרק כלל גדול (סט,ב).
אבל יש נוסחא ישנה דגרסינן הכי התם מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא.
והכי כתיב בספרי דוקני אלא שרש"י ז"ל בא ולימד דליתה דמאי פשיטותא הא אצטרי' לאשמועי' דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה למונבז בין שגג לקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה ולפי זה לרבנן דפליגי עליה דמונבז לית להו קרבן בשבועת ביטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל, וכן הוא דעת רש"י ז"ל.
ואיכא למידק עליה רבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו רבי עקיבא כדאיתא התם ואיהו הוא דאמר חייב להבא ולשעבר לפיכך פירש הרב ר' שמואל דומרוגי ז"ל דלא ממעיט מהאדם אלא כגון מי שהוא סבור לשבע על האמת אבל מי שהוא סבור לשבע על שקר וסבור שהוא מותר לאו אנוס הוא אלא שוגג כדאשכחן גבי שאר מצות דכל מי שאומר מות' שוגג מיקרי כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולפום הכי דייקינן התם מני הא אילימא מונבז דודאי לאו למעוטי אומר מותר אתא אלא לומר שאף זו קרויה שגגה ואי למונבז פשיטא.
ואי קשיא לך, אי הכי רבא מאי קא מבעיא ליה שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת ורב נחמן נמי לימא ליה בשוגג בלאו שבה לא קשיא דרבא הכי איבעיא ליה אי מחייב בשוגג בקרבנ' ואמר ליה רב נחמן אפילו בשוגג בקרבנה נמי משכחת לה ואין צריך לומר בשוגג בה והאי דלא אייתי הכא ההיא ברייתא דילמא לא שמיע ליה והרבה כיוצא בהן בתלמוד אפי' בשמועה אחת דיכול למימר תניא נמי הכי.
ומיהו קשיא לי מה שראיתי בירושלמי (ג,א) רבא בר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה אבל סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת אלמא אנוס תשבינן ליה. ואיכא למימר משכחת לה כגון בשוגג בלאו שבה אבל סבור שאסורה והוא מוזהר עליה בעשה וכיון דאיכא שגגת לאו שמה שגגה וכיון דידע שאסורה לאו אנוס הוא. עוד פירשתיה שם בפרק כלל גדול (סט,ב).