מהר"ם על בבא מציעא · דף 6a

תוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד וכו' עד ור"ת מפרש וכו'. פי' דר"ת ס"ל דפי' שלא שלחתי בה יד אין פירושו שלא נשתמש ועשה בה מלאכה דלמה ישבע על זה דהיכי ס"ד שיהא נחשד על זה דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה ר"ל דבר המסתבר לחושדו בה אלא פירושו כשאינו בפנינו אנו חושדין אותו שמא אכלה והיינו שליחות יד דקרא אבל כשמתה בפנינו אינו נשבע על שליחות יד:

ד"ה אגרת ליה בלא סהדי וכו' דמגו במקום עדים הוא. ר"ל דאנן סהדי דלא אוגיר ליה כיון דעד השתא חשיד ליה בגזלן:

ד"ה הקדישה בלא תקפה מהו וכו' עד ומבעיא ליה וכו' דכיון ששתק אודויי אודי ליה וכו'. והבעיא דמסותא מפרשי התוס' בענין אחר לקמן בסמוך וצ"ל דלפי' התוס' הא דקאמר ת"ש דההוא מסותא וכו' אין רצונו לפשוט הבעיא קמייתא מדין מסותא דהא אין ענין זה לזה אלא הפשיטותא היא ונמשכת עד מסקנא דמלתא דקאמר מאי הוה עלה דמסותא ופשיט מרב חסדא דאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש:

בא"ד ומסקנא דלא הוה הקדש אלמא שתיקתו אינה כהודאה. משמע מדברי התוס' הללו דהבעיא דמסותא היתה אי הוה שתיקתו כהודאה או לא. ובדבור שאחר זה מפרשין התוס' הבעיא בע"א ועוד יש לדקדק במסקנא דשמעתין דאמר מאי הוה עלה דההוא מסותא כו' עד מי סברת במסותא דמטלטלין עסקינן וכו' דהשתא לפי מאי דס"ד דאיירי במסותא דמטלטלין היאך היה מפרש הבעיא דכיון דהוה ס"ד דאיירי במסותא דמטלטלין לא היה אפשר לו לפרש כמו שפירשו התוס' בדין דאלים גבר וכו'. וצ"ל דלפי מאי דס"ד דאיירי במטלטלין היה מפרש הבעיא דבעי אי הוה שתיקה כהודאה כמו שפי' התוס' בדבור זה ולפי המסקנא דאיירי במסותא דקרקע הוי הבעיא כמו שפירשו התוס' בדבור שאחר זה מטעם דין דכל דאלים גבר: