קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 19 · הלכה 6 · Segment 3

וענוש כרת. אם לא פרע את המילה ל"א ענוש כרת על שחילל את השבת שלא עשה מצוה בחבורתו:

ה"ג בשאין ביום כדי למרק. שאין שהות ביום השבת לגמור לעשות גם הפריעה אז חייב כרת על החבור' אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור ולעשות הפריעה פורע ואינו חושש ופטור מכרת ואדרבא קיים מצות מילה כל שעה שהוא עוסק במילה. ולא סילק את ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין המעכבין המילה כגון אלו שחופין את רוב העטרה בין אלו שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. שסילק ידיו:

אלא על ציצין המעכבין. שהן במילה עצמה:

היידין ר"י. הי ר"י דמתיר אפי' פירש דסובר דגמר מצוה לעולם מותרת בשבת:

האי דתנינן תמן. בפ"ג דסוכה:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג שכבר יצא מ"מ כיון שהוא גמר מצוה פטור כיון דאית בי' קצת מצוה לחבב שיהיה הלולב בידו תמיד ה"ה בכל גמר מצוה פטור:

אף בסכין וכו'. מיבעיא ליה אם אף בסכין של מילה שהחזירו לאחר המילה אם הוא פטור לר"י או לא:

הדא אמרה. זאת אומרת דלר"י כל גמר מצוה פטור עליה דה"ל כעוסק במצוה עצמה:

הדרן עלך פרק רבי אליעזר