קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 10 · הלכה 5 · Segment 4

דחייא טעין גרמיה. שהחי נושא את עצמו:

ד"ה. אפילו לרבי שמעון ופריך לא כן תני. לעיל פר"ע:

אף המוציא ריח רע כל שהוא חייב ואמר רבי אילא דאף רבי שמעון מודה בהוצאת ריח רע דחייב ומודה נמי רבי שמעון במוציא איסורי הניי' דחייב והכא דאיכא תרתי דדרך המת להסריח וגם מת אסור בהנאה מ"ט דפוטר ר"ש:

תיפתר. תפרש למשנתינו דפליג רבי שמעון:

במת עכו"ם. שהוא מותר בהנאה:

ושאין בו ריח רע. דביש בו ריח רע מודה רבי שמעון דחייב כגון שהוציאו לצורך רפואה לגמר בו והרבה עושין כן:

והוציאו לכלבו ל"ג ליה הכא אלא לקמן בסמו' א"נ ה"ק והוציאו לכלבו ובעינן יותר מכזית אלא כמלא פי כלב כדאמרינן לעיל פר"ע והלכך פוטר ר"ש ורבנן מחייבי דטמאתו אחשבי' לאיסור':

כבר נתמעטה הטומאה. הרי אין בהן שיעור טומאה למה יהא חייב בה:

מ"ט דרבנן. דמחייבי הרי אינן ראויין לטמא:

ומשני כההיא דר' יודן דאמר תיפתר במת עכו"ם וכו' ה"נ איירי במת עכו"ם ולאו משום טומאה אלא משום דהוציאו לכלב אחשביה וס"ל דחצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה מצטרפין וה"ל כזית שלם הראוי ליתן לכלב ופי' זה קשה בעיני לכן היה נ"ל להגיה מ"ט דרבנן כבר נתמעט הטומאה מ"ט דר"ש כההיא דר' יודן וכו' וה"פ מ"ט דרבנן דכבר נתמעטה הטומאה ואיירי בנוטל חצי זית מכזית שנתמעטה הטומא' שבבית ואפילו בנוטל חצי זית ממת שלם שייך לומר נתמעטה הטומאה ולר"ש פטור דאין בו כדי שיעור מלא פי כלב: