קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 5

רבנן דקיסרין. פליגו על הברייתא ואמרו אלו י"ח שאמרו שגזרו יש מהן שבעה מאותן שרבו:

ואלו. דקחשיב בסמוך. הן אחד עשר הנותרים מאותן שרבו:

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי. ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א:

כל המטלטלין מביאן את הטומאה כעובי המרדע. והוא מלמד הבקר ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח ואע"פ שמן התורה אין אוהל פחות מטפח גזרו רבנן על כל המטלטלין שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאן להן טומאת אוהל גזירה אטו מי שיש בעוביו טפח שמביא את הטומאה מדאורייתא:

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו ענבים שגדלו בו טהורים ותנן ברפי"ח דאהלות שמזין על האדם וכלים ושונים ובוצרין ומוציאן חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלין מהן ומוליכין לגת ואם נגעו אלו באלו טמאים כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותנין לתוך הכפישה ומוליך לגת וקסברי רבנן דקיסרין דנמנו ורבו בית שמאי על בית הלל בזה והלכה כבית שמאי שצריך לאחוז המגל בסיב דהבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס:

המניח כלים תחת הצינור. שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלין משום שאיבה אחד מניח ואחד שוכח דברי בית שמאי ובית הלל מטהרים בשוכח ורבו ב"ש על בית הלל דאפילו בשוכח פסול:

על ששה ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ועל ספק בגדי ע"ה ועל ספק כלים הנמצאים ועל ספק הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי הבהמה והני ששה ספיקות בשית קחשיב ליה הרי י"א:

אף גידולי תרומה. בו ביום רבו שאפי' בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ואתי לזרעה וחיישינן דלמא אדמשהי לה עד זמן זריעה אתי למיכלה בטומאתה הלכך גזרו שתהא בשמה הראשון אף לאחר הזריעה ותהי' תרומה טמאה:

אילין עשרה הראשונים. דקחשיב בברייתא שלא היה אלא י"ז אם לא חשבינן טבול יום דסובר ט"י דאורייתא הוא וצא מהן שבעה שרבו ולא גזרו נשתיירו עשרה:

והשאר. פי' עוד שמנה שגזרו בו ביום:

מן מה דתני. כלומר הני שמנה נכללים בתוך הנך דתני ר' שמעון ב"י דאף רשב"י שמנה עשרה קחשיב:

ועל חומצן. ועל חומץ שלהן:

ועל צירן. ציר דגים דלמא מדג טמא הוא:

ועל מורייסן. שדרכן לתת בו יין:

כבושיהן. דגים וירק הכבושין במים דחיישינן שמא נתנו בהן חומץ:

שלוקיהן. כל דבר שבישלו עכו"ם אפי' בכלי טהור:

מלוחיהן. מליח שמלחו עכו"ם:

חילקה. מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר ועתיד לגדל לאחר זמן קיי"ל דמותרת אלא שגזרו מפני שעירבונ' עולה עמה דגים טמאים הדומי' לה ל"א חילקא חטים דמתברי באסיתא לשנים:

ועל השחיקה. עכו"ם ששחק דברים המותרים ואין להכירם שאסור ליקח מהם דלמא ערבי בהו דברים אסורים ל"א חטים דמתחלקי' לג' חלקי':

טיסני. חיטי' דמתחלקים אחד לד' חלקם:

ועל לשונן. שלא ירגיל אדם עצמו ובניו לדבר בלשון עכו"ם:

ועל עדותן. שאין מקבלין עדות מהם אפי' במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד:

ועל מתנותיהן. שלא נקבל מהן מתנות שלא יהא נגרר אבתרייהו:

על בניהן. שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו:

ועל בנותיהן. לאסור ביאתן אפי' בזנות אף על פי שאינו מפורש בתורה:

ועל בכוריהם. שהמוכר קרקע לעכו"ם יביא בכורים מן הקרקע ההיא כי היכא דיטרח ויקנה מיד העכו"ם וכדתנן בספ"ד דגיטין: