ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי חלה · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 8

מ"ד הירדן מא"י דכתיב והערבה והירדן וגבול. ופי' דמשמע דהוי כולם מא"י:

ה"ג מ"ד הירדן מחו"ל דכתיב כי אתם עוברים את הירדן לבוא אל ארץ כנען. משמע דהירדן לאו מא"י הוא:

מ"ד הירדן גבול בפ"ע דכתיב הירדן (וגובל) [יגבול] אותו לפאת קדמה. פי' אלמא שהוא גבול מדכתיב (וגובל) [יגבול]:

והוא שיהא במקום אחד. פי' כשיהא הים במקום אחד אז הוא גבול. אכל כשיש הפסק יבשה ביניהם אינו גבול אלא הראשון הסמוך לא"י:

ה"ג תני הירדן שנטל מזה ונתן לזה. פי' דהיינו שהוביש מקום שהיה ירדן או ששטף הירדן היבשה:

מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. פי' מקום שהוא ירדן הוא מא"י ומקום שנעשה יבשה הוא מחו"ל:

ומקשי מה אנן קיימין. אם מקום שהיה א"י והשתא נעשה הירדן דאמרת מה שנטל נטל וא"כ הוי פטור בחו"ל. ע"ז מקשי כחזקתן למעשרות. פי' דודאי אף השתא הם חזקה בא"י בין למעשרות ובין לשביעית:

אלא כי אנן קיימין לחזקות. פי' שיש חילוק בין עבר הירדן לענין דליהוי מחאה וכן לביעור דהוי נמי שלשה ארצות ועבר הירדן. ולענין זה אם בתחילה לא הוי ירדן ולבסוף הוי ירדן מי קרינן עבר הירדן. וכן לענין מעשר בהמה שאין מצטרפין אם הירדן מפסיק ביניהם. וחמשה בהמות בצד זה וחמשה בהמות בצד השני. הירדן מפסיק. ולענין זה הוי חילוק בין יבשה לים. ואין חילוק בין כשהוא ים [בין כשהוא יבשה] אלא אזלינן בתר השתא. וע"ז אמר מה שנטל נטל ומה שנתן נתן:

ר' חייא בשם ר' יוחנן והוא שמשך עפר. פי' אז הוי דינו כיבשה. אבל לא כשהוא עדיין רפש וטיט שאז אינו נחשב כיבשה: