רשימות שיעורים על סוכה · דף 13b

בגמ' - אגדן למנינא. בהיתר אגד למנין חלוקים רש"י והרמב"ם. וז"ל רש"י: לפי שאין דרך להצניעם באגדם כו' והלוקחן לייבשן מתיר אגדן וכו'. כלומר, האגד אינו של קיימא. לדעת רש"י יש לדמות ההיתר כאן לדין קשר שאינו של קיימא בשבת - התלוי בכוונת הקושר להתיר את הקשר אחרי זמן מעט, ולא רק בחוזק הקשר גופו.

ברם מהרמב"ם (פ"ה מסוכה הלי"א) יוצא שלא כשיטת רש"י, וז"ל: חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהן עכ"ל. מדבריו נראה שבאגד למנין חסר החפצא של חבילה הנפסל ולא כרש"י שחסר אגד של קיימא.

שם. בגמ' - אגד שאינו עשוי לטלטל. וז"ל רש"י: שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו עכ"ל. משמע שמסככין בו משום שהאגד אינו של קיימא כיון שניתק בטלטול.

מאידך הרמב"ם (פ"ה מסוכה הלי"א) מביא לשונה של הגמרא כפשוטה. כפי הנראה שדעתו היא שדין זה תלוי במחשבת הגברא שאינו אוגד כדי לטלטל, ואם אינו אוגד לטלטל אין זו חפצא דחבילה פסולה.

ויש להעיר עמש"כ בפירוש הר"ח, וז"ל: ואלו הקשרים אין עשויין לטלטל בהן ותנן נמי בכלים בענין המחצלות וכן המתיר ראשי המעדנים טהורות וכו', וקשה למה מביא את המשנה דכלים?

ומסתבר שנתכוון להא דאיתא במשנה דכלים שהיתר הקשרים שבראשי המעדנים מטהר את המחצלת מפני שאין המחצלת הנשארת עושה מעין מלאכתה הראשונה, וכך מיטהרים כלים טמאים. לר"ח יוצא שגם ע"י היתר הקשר של הצריפי דאורבני מתבטלת חלות השם של חבילה מן החפצא ובכך מתכשר הצריף לסכוך. לפי הר"ח יש דמיון איזו שהיא בין ההלכות של בטול טומאת כלים לבטול פסול החבילה.

שם. תוס' ד"ה ירקות. שיטת רש"י שמרור של פסח אינו מאכל אדם לקבל טומאת אוכלין מדאורייתא. ומקשין עליו התוס' מהגמ' בפסחים (לט.) הממעטת הרדפני ממצות מרור מפני שאינו ניקח בכסף מעשר משום שאינו מאכל אדם - משמע ששאר הירקות הכשרים למרור אכן ראויים הם לאכילת אדם ומקבלים טומאת אוכלין.

ונראה ליישב ע"פ פירש"י בפסחים (שם) דהרדפני אינו אוכל מפני שסם המות הוא. ולפי"ז י"ל, שרש"י מחלק בין הרדפני שמאחר שהוא סם מות אינו נאכל כלל ולפיכך אינו ניקח בכסף מעשר ופסול למרור, מאידך שאר הירקות כשרים למרור כי אע"פ שאינם חפצא של אוכל לענין קבלת טומאה, מכל מקום נאכלים הם על ידי אנשים (ובמיוחד יהיו נאכלים בליל הסדר), ומשום כך נקחים בכסף מעשר וכשרים למרור. יסוד החילוק הוא שלקיחה בכסף מעשר תלויה דוקא במציאות דבר אכילה ואילו טומאה תלויה בחלות שם אוכל בחפצא; מרור אינו חפצא של אוכל לטומאה אבל בר אכילה הוא לגבי כסף מעשר.

עוד יתכן לרש"י שאין מרור ניקח בכסף מעשר אלא בליל הסדר שהתורה אחשביה למעשה אכילתו, אולם במשך השנה מודה רש"י שאינו חשוב בר אכילה ואינו ניקח בכסף מעשר. שאני הרדפני שהוא סם מות ואינו נאכל כלל באיזה זמן מן הזמנים וגם בליל הפסח.

בדין התבלינים חלוקים ר"ע וריב"נ במס' נדה (נא.). שני התנאים מסכימים שתבלינים אינם מיטמאים בטומאת אוכלין, אך ריב"נ סובר שבהתאם לכך גם אינם נקחים בכסף מעשר, ואילו ר"ע סובר שמ"מ ניקחים בכסף מעשר. ולכאורה היא המחלוקת בין רש"י ותוס' שלפנינו. התוס' כריב"נ שהדין ליקח בכסף מעשר תלוי בטומאת אוכלין, ורש"י כר"ע שאף דבר שאינו מקבל טומאת אוכלין ניקח בכסף מעשר, ומבצבצת ועולה הקושיא אליבא דרש"י, מאחר דקיי"ל כריב"נ בדין התבלין שמשום שאינו מקבל טומאת אוכלין אינו ניקח בכסף מעשר, מ"ש מרור מתבלין.

וי"ל, דשאני תבלינים דהואיל ואינם נאכלים בפני עצמם אינם נחשבים אוכל לטומאה וגם לענין כסף מעשר. ברם הירקות הכשרים למרור אכן נאכלים בפני עצמם, ולפיכך נקחים בכסף מעשר לפי רש"י אע"פ שאינם חפצא של אוכל בנוגע לקבלת טומאת אוכלין.

ואמנם ניתן לחלק אליבא דר"ע לאידך גיסא. לדעתו י"ל, שתבלינים ניקחים בכסף מעשר אע"פ שאינם חפצא של אוכל לטומאה מפני שלאחר זמן יהיו התבלינים נאכלים בהדי אוכלים אחרים. לפיכך ניקחים בכסף מעשר אע"פ שאינן מקבלים טומאת אוכלים כשלעצמם. אבל מרורים שאינם אוכלים כלל בדיני טומאת אוכלים, אינם נקחים בכסף מעשר - כשיטת בעלי התוס'.

שם. בגמ' - כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתניהו דמי. הריטב"א מביא בשם אית דמפרשי דדין זה הוא דאורייתא שלא כרש"י ותוס' המפרשים דהוי דרבנן. לפי שיטה זו דין דיבשי ונפלי הוא הפקעת אהל דאורייתא.

וכן מורים דברי הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל"ג) וז"ל: סיכך בירקות שאם ייבשו יבולו ולא ישאר בהן ממש אע"פ שהן עתה לחים הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר וכאילו אינם עכ"ל.⁵⁰⁾כ"כ בפרי מגדים סי' תרצ"ט אשל אברהם סקי"ג. ועי' בבכורי יעקב. ולכאורה דינו מן התורה מצטמצם רק לסוכה ולא לדיני אהל בכל התורה כולה. ויתכן לפרש שסובר שיש דין מיוחד דסכך הסוכה יהיה ראוי להתקיים לשבעת ימים ואלו שמתייבשים ונופלים אינם ראויים לשבעה. ודומה להא דאיתא לקמן (כג.) בדין סוכה שאינה ראויה לשבעה. ולפום ריהטא אין שייכות מכאן לשם, כי שם מדובר על דיני מחיצות הסוכה והרמב"ם משתעי בדין סכך הסוכה.

ברם עיין ברמב"ם (פי"ג מטומאת מת הל"ג) שפוסק שרק ירקות המתקיימין בימות החמה מביאין את הטומאה, וגורס כנראה בגמ' דידן "אין מביאין את הטומאה" (וכן מביא המאירי כאן בשם הרמב"ם). יוצא דסובר דדין הוא בהאהלה, ופסול לסכך מטעם שאינו אהל, שכן סכך כשר דוקא כשיש עליו דין אהל.