רש"ש על שבועות · דף 46a

גמרא אלא ר"י דברייתא דתניא שכיר כו' ה"ז נשבע ונוטל. לשמואל ולרב לעיל ע"כ מיירי בשכרו בעדים וא"כ קשה מה דאר"י אבל א"ל לא שכרתיך מעולם כו' הממע"ה ולפי הועוד יש לתרץ שבתוס' ב"מ (קי"ב ב') בד"ה קציצה י"ל דר"י מיירי באין עדים ששכרו:

תד"ה לא קצצתי (בסופו). והכא כו' והרי עבר. ק"ל דהא בעבר זמנו דהממע"ה היינו בשלא תבעו בזמנו כדאיתא בב"מ (קי"א) במשנה ובלא תבעו א"ע עליו כדאיתא שם והא דקאמר לעיל חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת היינו עתה כשתובעו אחר זמנו ואינו נותנו מיד והא דתניא שם (ק"י ב') דא"ע אלא עד בקר ראשון ושם גבי שוקאי דסורא משמע דהיכא דא"ע בבקר ראשון שוב א"ע לעולם צ"ל דבכל יום ראשון עכ"פ עובר וכמ"ק שם מלשון רש"י שכ' וכיון דמיומא קמא לא עבר כו' ובב"ב (מ"ה ב') בד"ה נתנה כתבו ואין לתרץ נמי כגון שאומר כו' ברשותך השהיתי ויש לכוונם למש"כ דר"ל במה שלא תבעתני:

תד"ה בדרבנן. ולא כמו שפי' הקונטרס כו' שהרי אותה שבועה לא היתה בימי תנאים. וכ"כ רש"י עצמו לקמן (מ"ח ב') ד"ה הא שאר:

תד"ה עביד. ולהכי נקט מגלא כו' ולהכי נקט נרגא. משמע קצת דבמגלא אין דרך לקצות עצים ובסוף תענית איתא וקרי' ליה יום תבר מגל גבי כריתות עצים ואולי יחלקו בין מגל למגלא:

תד"ה בטוענו. והכירו העדים במקצתם כו' וה"נ מתוך פי' זה דא"ה כר"ח כו'. לכאורה יל"פ דהעדים לא הכירו רק שהוא נושא מאומה תחת כנפיו וא"כ אינו דבר שבמדה כו' כמו מה שהנחת אתה נוטל ועדים לא עדיפי מהודאת פיו דאתו מיניה ועי' בפרק דלעיל במשנת המלוה א"ח על המשכון ברא"ש ור"ן מה שהביאו בשם הר"י הלוי ובש"ך סי' ע"ב סק"נ מה ששקלו וטרו בדבריו אבל הכא י"ל שאין העדים יודעין אם היו ש"פ דמסקי הרא"ש והר"ן שם דבכה"ג גם בהודאת פיו פטור ועי' ש"ך סי' צ' סק"ב: