מעדני יום טוב על מנחות · הלכות תפילין

דאף בחוה"מ דשרי מדאורייתא. דהכי מסיק רביכו בריש מס' מו"ק:

ואי משום לאחר המועד מה לי לעצמו. כו'. למה מותר לכתוב לעצמו שאין זה צורך פרנסתו תוס':

ועוד ראיה מירושלמי כו'. וכתבו התוס' דפרק בתרא דעירובין דעוד מביאין ראיה מספ"ק דביצה גבי משלחין תפילין:

דפרק בתרא דמו"ק גרס. והוא בהל"ד:

אתא לקמיה דרבי חננאל. פירוש שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה כ"כ התוס' דמו"ק:

לקמיה דרבה בר בר חנה. וכן הוא בתוס' דהקומץ ודמו"ק אבל בירושלמי הגירסא רבי אבא בר נתן:

ה"ג בס"א פתר לה בכותב להניחם פירוש:

אבל לאחרים לא. ה"ג בס"א

אבל אדם אחר לא יוכל ולהניחם במועד כו. (אבל לאדם אחר לא יוכל להניחם במועד):

ה"ג בס"א זמן תפילין הוא דהא כולי אמוראי וכן הוא בתוס' ומסיימי רב תסדא ורבה בר רב הונא והיינו דבגמרא איתא דהוו מצלו בהו באורתא:

ה"ג בס"א ראיתי כתוב פסק לגאון:

דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא. עיין במה שאכתוב בזה לקמן בסמוך:

זמן תפילין הוא. גרס בס"א לדידיה ודאי חוה"מ בכלל יו"ט אבל התוס' במו"ק כתבו די"ל הואיל ועושין מלאכה בו ואין אות מימים ימימה נמי לא ממעט אלא יו"ט דחלוק משאר ימים ע"כ:

ה"ג בס"א ואין חוה"מ בכלל. כדפרישית לעיל:

וגם מה שכתב הגאון שסומא פטור מהתפילין הא ליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב. ומיהו כדי שלא לשוויה לגאון לטועה בדבר פשוט כזה דהא זיל קרי בי רב הוא דהך קרא לא כתיב אלא בפרשת ציצית לכן נראה לי דהגאון דנקט להך דרשא לאו למימרא דדרשינן לה בין לענין ציצית בין לענין תפילין דהא מילתא דפשיטא הוא דדוקא בציצית כתיב ובציצית היא נדרשת אלא לפי שדרשה זו היא בגמ' בפרק ב"מ דף כ"ז ובהתכלת דף מ"ג ומייתי לה רבינו לקמן בריש הלכות ציצית לכך נקטה ומינה נשמע דה"נ נדרוש לענין תפילין מראיה דכתיב לגבי תפילין דהא לגבי תפילין נמי כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך דדרשינן לעיל לענין תפילין של ראש ותלמידי הר"ר יונה בפ"ק דברכות אהא דאמרי' התם דזמן הנחת תפילין בכדי שיראה חבירו כו' דמייתי לה רבינו בסוף סימן דלקמן כתבו דהוא מטעמא דכתיב בהו וראו וגו' כך נ"ל ליישב דברי הגאון ואלא מיהת אי קשיא הא קשיא לי דבציצית גופיה הא מסקינן דסומא חייב וראיתם אותו פרט לכסות לילה הוא דאתא וזהו שצריך עיון גם על רבינו שלא הקשה עליו בזה: יז

אבל בגמ' גרסי' בכל הספרים וחשך והוה מנח תפילין כו'. ותמה הב"י סימן ל' על רבינו דמפרש שהיה מניחן לכתחלה דמאחר דאמר רבינא וחזיתא לדעתיה דלאו לשמרן הוה בעי קסבר הלכה ואין מורין כן א"כ אפילו שלא לשמרן מותר להניחם בתחלה אחר שקיעת החמה אלא שאין מורין כן וזה שלא כדברי הפוסקים ולכן נראה דוהוה מנח תפילין לא שהיה מניחם אחר שחשיכה אלא שלא סלקן משחשיכה וה"ק הוה מנח תפילין כלומר שהניח מלסלקן ומש"ה אמרי' דהוי הלכה ואין מורין כן אבל להניחם בתחלה פשיטא דאסור אבל לא כדי לשמרם לפי מה שפירש רש"י בדברי ר"א ומיהו מדברי הר"ר יונה בפ"ק דברכות גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים משמע דלהניחן בלילה בתחלה נמי הוי הלכה ואין מורין כן עכ"ל הב"י וה"ל להקשות מדברי רבינו עצמו במה שכתב ללשון ספר התרומה דלא כחולק על דבריו ואוסר להניח בלילה:

ה"ג בס"א ומודים חכמים ור' יעקב:

רצה מניחן בראשו קאמר כו' דאי אם כו' לא היה צריך לומר רצה חולץ. והכי נמי בפרק בתרא דסוכה דמייתי לה רבינו לקמן סימן כ"א בכדי שיראה את חבירו כו' וכתבו תלמידי הר"י בפ"ק

צ"ל דברכות דף ט. (די"ט) דטעמא דתלו אותו כשיראה את חבירו משום דבתפילין כתיב ראיה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך:

בק"ש כוותיקים. דהיו גומרים אותה עם הנץ החמה כדאיתא התם:

חכים. מכיר:

דאזיל לאכסניא. להתאכסן: ואתא לקיצין. פירוש לפעמים: יח

אמר רבה בר רב הונא. בהקומץ דף ל"ה ע"ב ואיתא בפ"ק דשבת דף י"ב ופ"ק דיומא דף ח':

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. וכתבו התוס' דיומא וז"ל תימה לי דלפרוך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מתופים עור ואין לתרץ דה"נ כתוב שד"י בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפילין הל"מ אבל ד"י לא (כדלעיל סימן י"ב) ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ונראה לי דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפרישית מכל מקום כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה עכ"ל:

ואומר ידה ליתד וגו'. מאי ואומר ונ"ל דלא תימא הא דאף ידי גבי קב"ה הוא דכתיב קמ"ל ידה ליתד וגו' דאף בבני אדם כך הוא ובגמרא איתא תו ואומר למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה וגם הרי"ף לא כתבו ותו בגמרא דהשיב רבי יוסי התירם דמצינו ימין שנקרא יד שנאמר וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו ומשנינן יד ימינו אקרי יד סתמא לא אקרי וכתבו התוס' ומדכתיב יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דרבי יוסי נמי אההוא קרא קא סמיך ומש"ה לא מייתי מידו הימנית דמצורע עכ"ל:

ואית דדרשי. בגמרא לעיל מהא דרב אשי:

אף קשירה בימין. וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא. גמ':

כמו קיבורא דאהיני בפ"ק דבבא בתרא דף ה'. ופירש"י אשכול של תמרים ובערוך כתב דאהיני פרי של תמרים שאין מבושלים וכל בוסר בלשון גמרא אהיני ע"כ:

עד מקום שמוחו של תינוק רופס. ובסימן דלקמן פירש רבינו דלאו דוקא ע"ש:

דהיינו גובה בשר הסמוך ליד. לשון התוספות גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק:

הנקרא קוד"א. ובלשון אשכנז עלבוגי"ן:

שחבבן הקב"ה. ובתוספות כתוב שסיבבן הקב"ה:

ואמרינן. בפרקין בסוגיא דשמעתין:

שלשים בפיסת היד. כף היד כדכתיב ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. כ"פ הר"ש:

ששה בכל אצבע. שכף היד חיבורי האצבעות היא עד הקנה:

אלמא דעצם הסמוך לכתף הוא. דמשמע שמונה לפי סדרי אברי האדם כ"כ התוס' דהמפלת דף ל':

ביד עד האציל כו'. הכי תניא התם משקל ידי ומשקל רגלי עלי רבי יהודה אומר מביא חבית וממלא מים ומכניס ביד עד האציל וכו':

ואציל היינו מרפק הנקרא קודא. וז"ל התוספות וקרי לאציל מרפק במתבי' ע"כ כלומר דבמתני' דהתם תנן מכניסה עד מרפקו וכתבו עוד התוספות דמדקדק ר"ת מההיא דעירובין דף צ"ה דמשמע התם דמדאורייתא ידך זו קיבורת אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם

מרפקי הוא דמקריא יד משום דקיבורת לא הוי בכלל ע"כ:

ודלא כפירש"י דפירש גבי אוב וידעוני היינו השחי. בפירוש החומש פרשת קדושים פירש כן ותימה דרש"י לא כתב אלא לישנא דמשנתינו רפ"ד מיתות דמייתי נמי רבינו לקמן בסמוך אבל התוס' כתבו ולא כפירוש הקונטרס דפירש גבי אוב וידעוני איישי"ל ע"כ והיינו פירושו שבגמ' אמתניתין דלקמן:

אפשר שיתן אדם חפץ על הקוד"א. ולשון התוס' אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה:

היינו על כרחך בגובה הזרוע. וז"ל התוספות היינו כנגד הדדים כדאמר במועד קטן דף נ"ה הספד על הלב כדכתיב על שדים סופדים:

רבי חייא בריה דרב אויא גריס לעיל סימן י"ב בשם רב עמרם ובגמ' רב חייא ורב (אויא) בריה דרב אויא אבל נ"ל שהוא טעות דא"כ ה"ל למימר בלשון רבים מכוונו ומנחי להו להדי ליבייהו וברי"ף הגירסא רב חייא בר רב:

בפ"ב דזבחים דף י"ט. ותמיהני דאיתא נמי התם בערכין וכן נמי הא דילבש על בשרו שלא יהא חוצץ איתא נמי בזבחים ולמה לו לרבינו להביא מקצתו מערכין וקצתו מזבחים:

אלמא שאין יכול כו'. עי' בס"ס דלקמן: יט

מה להלן בגובה של ראש במקום שעושה קרחה כו'. וכתבו התוס' בפרק קמא דקדושין דף ל"ו וז"ל וקשה להר"ם אמאי אין מניחין תפילין בכל הראש כי היכי דקאמר קרחה בכל הראש כדאיתא התם ושמא להכי מהני האי בין עיניכם דהוי מצו למכתב בראשיכם ואע"ג דגבי קרחה כתיב בין עיניכם ואפ"ה קרחה בכל הראש וי"ל דלגמור גזירה שוה נכתב עכ"ל:

מה להלן במקום הראוי לטמא בנגע אחד. הקשו התוספות דהא איכא למימר אי מה להלן במקום בשר אף כאן במקום בשר כגון פדחתו: ה"ג עד מקום שגבהו של ראש:

במשאוי של ד' קבין. לפי הירושלמי שכתב רבינו בפרק גיד הנשה סימן ל"ג עולים ד' קבין כ"ה ליטראות של משקל פראג אלא שהוקשה לי מהרמב"ם בפ"ו מהלכות מתנות עניים והארכתי בכל זה בפ' מי שמתו סימן ל' ועיין עוד בפ"ט דנדה בדברי חמודות סעיף מ"ה:

אבל קושרן בזרוע במקום תפילין. שאינו משתמש בזרוע שיש בו תפילין שהוא שמאל דידיה כמ"ש ב"י בשם הר"י אכסנדרני:

אפילו מטפחת של לחם. וכתבו התוס' שכן נראה דלא אשכחן שנותנין תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק:

וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא. ותמהו תלמידי הר"י בפרק מי שמתו על הרי"ף שגם הוא כתב לדאביי דא"כ לא ה"ל לכתוב הא דלעיל משוי של ד' קבין והרבה תירוצים נאמרו על זה הלא הם כתובים על ספר הב"י סימן מ"א והעתקתי דבריו בפרק מי שמתו ע"ש ועוד כתבתי שם תירוץ אחר שלימדתיו מדברי רמ"א דהא דלעיל בדבר שדרכו לשום עליו כל היום:

הדיק. ובס"א חדיק וכן הוא בדברי רבינו פרק מי שמתו: כ

מהו שיכנס אדם בתפילין. פירש"י כשהן בראשו עי' לעיל סימן י"ב:

לבית הכסא קבוע. אבל בית הכסא עראי פשיטא שמותר כ"כ רבינו בפרק מי שמתו סימן כ"ו וטעמא שאין כאן אלא חשש ניצוצות וכיון שאינו בידו שרי ועיין בסימן דלקמן:

א"ל אסור גזירה שמא יפנה בהן. דבבה"כ הוא מיושב ועיין בדברי חמודות סעיף ק':

ברחוק ד' אמות ונכנס. וכן העתיק רבינו שם במי שמתו גם הרי"ף הכא והתם ואיברא דאיכא ברייתא התם דאיתא הכי אבל הך ברייתא דמסיים וכשהוא יוצא כו' גרסינן בה התם ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס:

ולהכי לא תנא בברייתא בה"כ קבוע. תימה דבגמרא איתא ברייתא דלעיל מהך בעיא דתניא נמי בהאי לישנא דאתמר עלה אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בה"כ קבוע כו' והרי"ף נמי לא כתבו וכן הקשיתי בפרק מי שמתו ואף הרמב"ם והטור לא חילקו וכבר תמה הב"י מאי טעמייהו ולי קשיא מהא דכתב רבינו בס"ס דלקמן וז"ל והא דשרינן בבה"כ קבוע לאוחזן בבגדו ובידו לעשות צרכיו כו' והיינו ברייתא דהכא א"כ מיירי בקבע דוקא ונ"ל דקבע דלקמן לא דמי לקבוע דהכא דלקמן בעושה צרכיו עכשיו וכדמוקי לה רבינו הכא ולאפוקי שאינו עושה צרכיו פי' גדולים כמו שאכתוב בסמוך אלא קטנים דההוא מקרי עראי:

כיון שנכנס לעשות צרכיו. פירוש גדולים דאילו קטנים שרי כדכתב רבינו בר"ס דלקמן. ב"י:

וה"ה כו' עד צריך לחלוץ ל"ג לה בס"א ומ"מ אין למחקו מספר דה"ק אפילו לא יחדו לבית הכסא:

משום שסופו. ובס"א הגירסא ופירש שסופו וכן הוא במי שמתו:

כי היה קשה לו דעל הכניסה הוא אסור. כלומר שהיה קשה לו לומר שעל הכניסה יהיה אסור. ובס"א הגירסא כי היה פשוט לו כו' וכלומר שהיה פשוט לו דהדברים כמשמען הן שעל הכניסה הוא אסור ולכך הוצרך ולהוסיף צנוע:

ואוחזן בימינו. פירש"י שלא בבגדו ובסימן דלקמן נראה מדברי רבינו דאף בבגדו קאמר ועיין בדברי חמודות:

ובלבד שלא תהא רנועה יוצאת כו'. פירש רש"י שיש בהן קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת כו' ומ"מ נראה דס"ל דלא דמי קדושה דרצועות לקדושה דשי"ן שבקציצה ומש"ה דקדק לפרש לעיל בתפילין שבראשו דאילו שבידו לא אבל שבראשו דחולץ צריך ג"כ לדקדק ברצועות שלהן אבל בתחלה אין כל כך קדושה לרצועות עד שיהיה צריך לחלוץ ג"כ של יד וא"ת והואיל ופירש דברצועות יש בהן דל"ת ויו"ד דשם שד"י מאי שנא אינהו דגריע קדושתייהו משי"ן כבר כתבתי לעיל סימן י"ב בשם הר"ן לפי שאינן בכתיבה ממש וע"ש:

טפח. נראה לי טעמא שהוא שיעור משוי לענין שבת כדאי' בסוף פ' במה בהמה:

אפילו בפחות מטפח. ובגמרא אמר מר זוטרא ואי תימא רב אשי תדע: שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת פרש"י מצילין בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואע"ג דלא הוו טעת חייצי: כא

מותר להשתין בהם כו'. כמ"ש טעמא בריש סימן דלעיל:

רצה מניח. פירוש מניחן כך בראשו ועיין לעיל ס"ס י"ז:

והלא אסור להסיח דעתו מהם. כדלעיל סי' י"ח:

והלא א"א לגדולים בלא קטנים. דהא תניא בפ' מי שמתו כשהוא נפנה מגלה מאחוריו טפח ומלפניו טפחים ומוקמינן לה באיש ובגדולים ופירש"י דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים כו':

וכלין מי רגלים. הכי איתא בגמ' דפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') וגם בר"פ כל היד ושם כתבו רבינו:

ומצוה לשפשף כדאיתא ביומא פ' א"ל הממונה דף ל' וא"ת ובקבוע שעושה צרכיו אע"פ שאין כאן ניצוצות לשפשף ניחוש שיקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דמש"ה אמרי' בגמ' אוחזן בימינו דליכא למיחש שמא יקנח בה דאסור לקנח בה כדאיתא בהרואה (דף ס"ב) משא"כ בשפשוף ניצוצות דשרי אפי' בימין כ"כ נ"י וכן נראה מבעל מגדל עוז. ב"י: כג

עד שיניחם כלי בתוך כלי. מסיק רבינו בפ' שמתו סימן נ"ה דלא קאי אס"ת אלא. אתפילין ועיין בדברי חמודות: כד

דרבי חייא בר אבא. וכן הוא ברי"ף ובגמרא ל"ג בר אבא:

וכן הלכה. כלומר כר' חייא וכרב נחמן בר יצחק וכן פסק הרמב"ם בפ"ו וב"י סימן מ': כה

מ"ט הזמנה לאו מילתא היא כו' וליתא לדאביי כו'. כדאי' בפ' מי שמתו סימן ל"ג: כו

וכן הלכה ואע"ג דאיתותב. מברייתא ואין דרך האמוראים לחלוק על הברייתא אפ"ה בדבר שהוא בדקדוק המצות כגון זה משום שמירה נוכל לפסוק כמו האמוראי' כ"כ תהר"י בפ' מי שמתו: כח

וראה קרי. כפירש"י צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו כלומר דאילו אחר שקנח הקרי אע"פ שהוא טמא מותר להניחם כדמשמע התם בגמ' ונראה שהטעם שהתירו לו שיאחז ברצועה משום דליכא למיחש כולי האי שמא נגעו במקום הטנופת ואעפ"כ כיון שאפשר לחלצם ע"י רצועה לא שרינן ליה שיגע בבתים אי נמי משום הכי התירו לו לאחוז ברצועה קודם שיטול ידיו דטפי עדיף הוא משישהם עליו עד שיטול ידיו ב"י סימן מ':

א"ר נחמיה. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ד ע"א) ובגמרא שם רב המנונא:

יום טבילה הואי. פירש"י יום שטבלה אשתו כו' ותהר"י ז"ל כתבו כלומר שהוא יודע שטבל לקריו ושמש מטתו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהן ואית דאמרי שטבלה אשתו והא' עיקר ע"כ נ"ל טעמם לפי שמדרך הנשים להיות צנועות ולהעלים ליל טבילתן וא"כ מנא ידע משא"כ האיש מאחר שכבר שימש אינו מעלים וגם קרוב יותר להיות נודע טבילת האיש מטבילת האשה. ומיהו קצת י"ל כההוא עובדא דס"פ מפנין דטבלה בגו תלתין ללידתה ואמטוה לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא ועוד נראה לי מדקאמר יום טבילה ואי באשה הל"ל ליל טבילה דנשים נדות טבילתן בלילה ואפילו שלא בזמנה משום סרך בתה כדאיתא בס"פ תינוקת אבל אנשים בשחר הם טובלים כדאיתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ב) מה טיבן של טובלי שחרין:

דורשי רשומות. ובגמרא דורשי חמורות וכן העתיק שם רבינו ורש"י כתב דהיא היא ופירש החכמת שלמה וז"ל והוא מלשון חומרתא שהוא לשון קשר ויש מפרשים מלשון חומרתא והוא מרגליות כלומר שהיו דורשים סתרי תורה עכ"ל ונראה לי דלפירוש השני גרס הומרתא בה"א וכן הוא בערוך ערך המרועות פירש שם בערוך שהוא כמין מעשה שכן קורין המעשה בלשון ארמית וכי יפגשו זא"ז אומר לחבירו מאי אהמרך כלומר מאי אגרך ומאי טיבך ומאי מעשיך ע"כ כלומר כענין המעשה דורש וכן בכאן דורש בענין המעשה שהוא תליית התפילין שהם חייו של אדם ובפ"ק דקידושין דף מ"ב פירש"י צרור מרגליות כו' והתוס' פירש בשם רבינו תם והערוך חותם מעשה ונראה לי דגרס שם גם כן בה"א:

מ"ט. ובעל חכמת שלמה גורס מאי היא:

אביי אמר שלא יפיח בהן. פרש"י שיכול לשמור עצמו מלהפיח עד שיסיר תפילין כדפי' בקונטרס אבל לא חיישינן שמא יישן דאע"ג דפעמים לא יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו היטב שלא יישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהם כדתניא בפרק הישן דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי. תוספות:

שלא יישן בהם. משום שלא יפיח בהן בשעת שינה משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן דאמר ר' יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם שמא יבואו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר. תוס':

ה"ג בס"א כלומר לא שיהא צדיק כאלישע:

דכיון דאירע לו נס בתפילין. דהכי אמרי' בגמ' דעל שם הנס שאירע לו בתפילין נקרא בעל כנפים שפעם אחת גזרה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד (מעשטרא"ל שהיה ממונה על כך) רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו א"ל מה זה בידך א"ל כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין לו אלישע בעל כנפים ואמרי' תו בגמרא דמ"ש דאמר כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן:

כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. פירש"י לישנא מעליא כלומר דהל"ל בהקב"ה שהרי עדות שקר הוא מה שהעיד ואמר ה' אלהינו ה' אחד ואילו נתכוין לעדות אמת היה מקיים מאמרו וציויו ובתוס' בד"ה ומנח תפילין כתבו וז"ל בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטטפת בין עיניך ולאות על ידך ואין עכ"ל ועי' בסמוך בשם תהר"י ז"ל:

כאילו הקריב תודה. וכן הוא ברי"ף הכא ובברכות אבל בגמ' הגירסא עולה וכך העתיק שם רבינו וכן נראה דאי לגירסא דהכא לא מיתרץ מה שהקשה רש"י דלא הל"ל זבח שהרי תודה נמי טעונה נסכים כדתנן בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור והיחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח כו':

כאילו הקריב כו'. כתבו תהר"י ז"ל דעולא ס"ל דכיון שהוא קורא וקשרתם גו' ואינו מניחן נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת ואע"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק"ש אפ"ה עבר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו ור"י ס"ל שאפילו המצוה עצמה אינה נעשית שלימה כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים דה"ל כמי שמקריב כו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים:

וזו היא מלכות שמים שלימה. גרם וכתבו תהר"י וז"ל מפני שהתפילין שבראש אדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו ומפני כך צוו לשים אותה כנגד הלב שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות בזה יזכור הבורא וימעט הנאותיו ובמזוזה משעבד אדם ממונו אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצותה נעשית בשעה אחרת וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זו היא מלכות שמים שלימה. ע"כ:

היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' אם עסק בתורה כמניח תפילין דמי דאמר במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין ורבינו תם מפרש דהכא כשמצוה בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו אבל אם ירא להניח משום דבעינן גוף נקי כאלישע בעל כנפים והוא דואג כל שעה שמא לא יוכל להזהר לשמרם בטהרה ובקדושה הא ודאי אין עליו דין פושעי ישראל בגופן כ"כ התוספות אבל בדברי הטור סימן ל"ז דקדק הב"י דס"ל להטור דבכל גווני הוי פושע כשאינו מניח תפילין ואפילו אינו נמנע משום ביזוי וכתב שכן יש לומר שהיא ג"כ דעת רבינו מדסתם ולא פירש כר"ת ע"כ וכן הא דמייתי התוס' ממכילתא דחי לה רבינו בסימן דלקמן בשם ר"ש בן חפני:

שהוקשה כל התורה כו'. הכי אמרינן בגמ' פרק קמא דקידושין דף ל"ה:

ה"ג בשעת הגזירה כגון תפילין עדיין גרס ופירשו התוספות מדאלישע בעל כנפים אמר לקסדור שהוא כנפי יונה ולא מסר עצמו לומר שהן תפילין: ה"ג עובדא הוה בחד גברא דהוה טעין: ה"ג דנטיר מצות כדון אפקדון:

ובשביל זה לא הניחום. ובס"א הגירסא ובשביל זה ימנעו:

אלא ה"פ מפני מה כו'. וכתב הב"י וז"ל לכאורה נראה שביאור דבריו הוא כמ"ש רבינו ירוחם וז"ל פי' שלא החזיקו בהם להניחן כל היום מפני הרמאים אבל בשעת תפלה כ"א מישראל נקרא מפושעי ישראל אם לא יניחם ע"כ אבל כשתדייק דבריו משכחת שדברי הרא"ש הם כמ"ש התוס' בפרק במה טומנין דה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאים שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם וכ"כ בס"ה עכ"ל הב"י: כט

ה"ג בס"א לומר שהחולי:

נשים ועבדים. פרק מי שמתו (ברכות דף כ') וגם בס"א לא כתב וקטנים וע"ש בפרק מי שמתו סי' י"ג בדין קטנים:

משום דה"ל מ"ע שהז"ג. ונשים פטורות כדכתב רש"י ועבדים הוקשו לנשים בג"ש דלה לה כתיב הכא וחופשה לא נתן לה וכתיב התם וכתב לה כדאיתא פרק קמא דחגיגה דף ג':

עבדים מנין. כו'. תימה לי דתיפוק ליה מגזירה שוה דלה לה דילפינן מינה לכל המצות שאין עבדים חייבים בהן אלא באותן שהנשים חייבות:

ה"ג בספרים אחרים ר"ש בן חפני כ' בתשובה:

ומסתברא לן דהקורא בתורה גרס בס"א וכתב הטור סימן ל"ח וז"ל ואין נראה לי לחלק דהא לענין ברכת התורה קאמר בפרק קמא דברכות דאית להו חד דינא ע"כ והב"י כתב שיש ליישב דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים הרי הוא זוכר על ידיה יציאת מצרים ואין צריך זכרון אחר מה שאין כן כשהוא עוסק בש"ס ומכל מקום אין דברי בעל העיטור נראין עכ"ל הב"י:

וכיון שהניח וכו' עיין בפרק ואלו מגלחין סימן פ"ד:

וכן מנהג ששתי ישיבות. ובפרק בתרא דתענית סימן ל"ז כתב שאין כן מנהג אשכנז ועיין שם: ל

והשושבינים. לרעהו אשר רעה לו דשמשון בספר שופטים מתרגמינן לחבריה דהוה שושביניה:

ר' שילא אומר כו' והחתן פטור. פירש"י מק"ש ושאר בני החופה חייבים ולית להו להני תנאי העוסק במצוה כו' אבל רבינו כתב שם בסוף סימן מ"ה דסברי נמי דהעוסק במצוה פטור כו' וביכול לכוין קא מפלגי עיין שם:

ה"ג בס"א ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין:

ומכל מצות כו'. כתבו התוספות דמאי דאיצטריך למיחשב הני אגב דאחשבינהו בברייתא קמייתא:

שהיה אומר העוסק במצוה פטור. וכתב רבינו שם סי' מ"ג דתימה אם יכולין לקיים את שניהן אמאי פטורים ומסיק דמיירי בכה"ג שאם יחזור אחר מצוה אחרת יתבטל ממצוה זו ועיין בדברי חמודות:

ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופא עדיף וגם כו'. דבלאו הכי ודאי ששמואל גדול מרב הונא כדמוכח בכמה דוכתי שכתבו התוספות בפ"ק דחולין דף י"ג אדמשמע התם איפכא דבעא מיניה שמואל מרב הונא ואע"ג דכתבו דתרי רב הונא הוו כבר הקשו ג"כ על זה מ"מ מן הסתם היכא דאית שמואל ורב הונא אזלינן אחר הרוב שהוא רב הונא הקטן משמואל ובירושלמי מייתי סייעתא לשמואל מברייתא תפילין שבלו עושין מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין תפילין למה שמעלין בקדש ואין מורידין וכתב הב"י ס"ס ל"ח דאין לתמוה על רבינו היאך דחה סייעתא דברייתא בסברא בעלמא דההיא סייעתא לאו כלום הוא משום דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא דבפרק הקומץ תניא איפכא ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה עכ"ל:

התכלת אין לה בדיקה. ומפרשינן בגמ' דיכולין לבודקה ומאי אין לו בדיקה דקאמר אטעימה ומייתי לה רבינו בהלכות ציצית סימן ט"ז והא דאינה נקחית מכל אדם כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית דחוששין שמא נצבעה שלא לשמה ורש"י שפירש לענין קלא אילן לפום מאי דס"ד בגמ' דאין לה בדיקה אם היא תכלת או קלא אילן הוא שפירש כן וכך כתב רש"י על אין לה בדיקה קס"ד כו' ואני לא רציתי להעתיקו בכאן כיון שאין המסקנא כתובה לפנינו פה:

ואינה נקחת אלא מן המומחה. והא דמכשירין המוצא חוטי תכלת בשוק פרק המוצא תפילין משום דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן וכהאי גוונא אמר גבי שחיטה תוספות:

ספרים ומזוזה יש להן בדיקה ונקחים מיד כל אדם. וכך העתיק עוד רבי' לקמן בהלכות ציצית סי' ט"ז ובגמרא לא גרסינן הכי אלא גרסינן תפילין ומזוזות כהדדי וכך היא הגירסא ברי"ף הלכות ציצית ויש בגמרא חסרון הניכר וכך צריך להיות כמו שהוא ברי"ף תפילין ומזוזות יש להן בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה ספרים יש להן בדיקה ונקחין מיד כל אדם וכן נראה בקיצור:

דס"ת בעי עיבוד לשמה. אבל מזוזה לא מצינו דבעי עיבוד לשמה כמו שכתבתי בהלכות מזוזה סימן ו' דזהו טעמו של הרמב"ם שאינו מצריך עיבוד לשמה למזוזה ואלא מיהת קשיא לי לגירסת הרי"ף שכתבתי לעיל דלגירסתו אף מזוזה אין נקחית מכל אדם ותקשה א"כ איפכא דהא מזוזה לא בעי עיבוד לשמה ודרכו של הרמב"ם ע"פ הרי"ף בכל מקום מלבד מקומות מעטים ויש לנו א"כ מן הסתם לפרש דבריו שיהו מסכימים עם דברי הרי"ף ודקדקתי בהלכות תפילין ומזוזה של הרמב"ם ולא מצאתי שכתב שאין נקחין אלא מן המומחה ולא כתב אלא להא דבפרק המוצא תפילין הלוקח מן השוק דכתב רבינו לקמן בסמוך ומזה נראה לי דס"ל להרמב"ם דהא דתניא דאין נקחים אלא מן המומחה אינה הלכה אפילו בתפילין כיון דאשכחן בריש פרק המוצא תפילין דהמוצאן מכניסן זוג זוג אע"פ שלא בדקן והשתא אפשר לומר דאע"ג דלפי הברייתא שאין מזוזה נקחת מכל אדם בעיא עיבוד לשמה הואיל ואינה הלכה בגוף הדין הלכך בעיבוד לשמה נמי אינה הלכה דס"ל כפירש"י ואי איתא דצריכה עיבוד לשמה לא אדחייה מהלכה ולא היו מתירין למוצא תפילין שיכניסן כיון שלא בדקן:

בודקן אחת אחת. וכך העתיקו התוספות ומיהו אין הגרסא כן בגמרא אלא בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד ומוקמינן לה דזבין מחד גברא ובעי דמתמחי בשל יד ובשל ראש ועיין בסמוך התוספתא דע"ז:

התם כשלקחן בדיעבד גרסינן וכתבו התוספות לפירוש הקונטרס צריך לפרש דבדיעבד לא חיישינן:

וכן ברביעי. כך הוא בתוספתא וקצת קשה דהא לא קאמר אלא שנים או שלשה צמדים ועוד קשה כיון דאתחזיק בשלשה רביעי ל"ל והתוספות לא העתיקו וכן ברביעי וגם בקיצור ובטור סימן ל"ח השמיטו אבל נ"ל לקיים הגרסא דהכי מסקינן בפרק המוצא תפילין דכי הוו צבתים אין מחזיקין מאחד על חבירו וצריך לבדוק בכל צבת וצבת לפי שדרך ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר (לשון צבת כמו שול תשולו מן הצבתים) ומסקינן נמי דמשום הכי אפילו כי בדק מג' צבתים לא סגי ואפילו רביעי וחמישי נמי דהכי נמי הך תוספתא אע"ג דברישא לא קתני אלא שנים שלש מכל מקום מסיק בסיפא דזבן ארבעה אם היו יותר מג' והוא הדין לה' וז' אם היו כל כך:

מגיד שצריך לבדוק וכו'. דסבירא ליה בחוקת תפילין הכתוב מדבר תוספות ועיין לעיל סימן ט"ו:

ביומא. פרק קמא דף י"א ומייתי לה רבינו בהלכות מזוזה סימן ט"ו:

ה"ג בספרים אחרים שמא נתקלקל הכתב או בלה הקלף:

במזוזה לזה גרס בס"א:

מקומה בסף והזרם והמטר גרס בספרים אחרים: