הואיל וחייב באחריותן יאכלו והיינו דלא כרב יהודה. ותימה דהא כרב יהודה מצי שפיר אתיא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגירושין יהיו שלה דקאמר הדין עמה וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו:
קריאה במקור
תוספות ישנים על יבמות · דף 66b
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
א) וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרו' לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי אב כלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה:
יוצאין בשן ועין לאיש. וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע"ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משן ועין בן חורין:
ורבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ותימה מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק למלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולים לסלקה בדמים. וי"ל דדוקא התם שהקנה הגוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השחרור מפקיע מידי שעבוד אבל הכא דאף על גב דהדין עמה כ"ז שלא גבתה ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו וא"כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שעבוד האשה וא"ת אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרינן פרק אע"פ י"ל דהיינו דווקא כשאינו אוסר לכל העולם אבל הכא דאסר לכולי עלמא משום דפרסוה על המת [לא] אמרינן אלמוה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 39647bdc8d51bed9ddac146166d09da89b9a2714696f26bdfdb90c97c3dec75b