1כתב יד א
א"ר יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' הא דא"ר יהודה שאפילו הם רגילין לאכול אצל חבריהן אפ"ה נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן היינו אפילו אם אוכלין אפי' אצל אותן החשודין להאכיל דאיכא למיחש שמא יאכיל אותם דבר איסור ואינן חוששין אפ"ה הם נאמנין על פירותיהם:
2א"ר יוסי חברין כו'. פי' אבל אם אוכלין אצל החשודין להאכיל אפי' רבי יהודא מודה שאינו נאמן על פירותיו:
3מתניתא פליגא כו' על עצמו אינו נאמן כו'. אלמא מדקרי ליה אינו נאמן איירי שאוכל אצל החשודין להאכיל דאי אינן חשודין להאכיל לא הוה קרי ליה על עצמו אינו נאמן מדלא חייש שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שאינן חשודין:
4אלא בסוף. פי' אחר שקבל עליו להיות נאמן שלא אבד נאמנותו בכך:
5אבל בתחלה. פי' בשעה שהוא מקבל אף ר"י מודה שצריך שיקבל עליו שלא יאכל אצל אותן החברין:
6אין תימר חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' שכשאוכל אצלן ודאי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן ואינו נאמן על עצמו אפ"ה הוא נאמן על אחרים:
7מה בין בתחלה כו'. פי' א"כ אפי' בתחלה לא יהא צריך לקבל עליו כלום כיון שמה שאינו אוכל דבר מתוקן אינו מזיק לאחרים כלל דמ"מ הוא נאמן על אחרים אלא ודאי שאם אינו נאמן ע"ע אינו נאמן על אחרים והכא לא אבד נאמנותו מחמת שאותן החברים אינן חשודין להאכיל אבל מ"מ בתחלה צריך לקבל עליו שלא לאכול אצלן דחיישינן שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שהן חשודין לאכול:
8ומשני דתני המקבל עליו כו'. פי' אפי' תימא חברין חשודין לאכול ולהאכיל ואינו מזיק לנאמנותו מה שאינו נאמן ע"ע אפ"ה יש חילוק בין בתחלה לבסוף דהוי כדבר אחד ותני המקבל עליו להיות נאמן כו':
9כתב יד ב
אמר ר' יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל. הבעלי בתים חבירין חשודים לאכול וגם להאכיל והמקבל מתארח אצלו ואינו חושש שמא יאכילוהו חבירין דמאי אעפ"כ נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהם:
10אמר ר' יוסי חשודין לאכול ולא להאכיל. אם שאוכלין אצל חבירין החשודין להאכיל ס"ל לר' יוסי דמודה ר' יודה שאינו נאמן אלא שאינן חשודין כ"א לאכול אבל לא להאכיל:
11פליגא על ר' יוסי אמרו לו על עצמן אינן נאמנין. ע"כ דר' יונה מיירי כשאוכל אצל ע"ה החשודין להאכיל שפיר קאמרי רבנן על עצמו אינו נאמן דאינו חושש שמא יאכילנו האיסור:
12לא אמר ר' יודה אלא בסוף שכבר קיבל להיות נאמן ולבסוף התארח אצל ע"ה קאמר ר' יודה דאעפ"כ נאמן:
13אבל בתחלה. בשעה שמקבל עליו להיות נאמן מודה ר' יודה דמבעי ליה לקבל שלא יתארח אצל אותן חבירין:
14אין תימר חבירין חשודין לאכול ולהאכיל. והאוכל אצלו אינו חושש שמא יאכילנו האיסור הרי דאינו נאמן על עצמו אעפ"כ קאמר ר' יהודא דנאמן א"כ מה בין בהחלה או בסוף דהא מה שאוכל אצל אחרים אינו מפסיד אמונתו למה לו לקבל בתחלה שלא יתארח אצל ע"ה. אלא ודאי מי שאינו נאמן על עצמו גם על אחרים אינו נאמן ור' יודה דקאמר נאמן ע"כ מיירי בחבירין שאינן חשודין להאכיל אבל בתחלה מ"מ צריך לקבל שלא לאכול אצלן מפני הספק שמא יאכילוהו דבר האסור כיון שהן חשודין לאכול:
15המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. משני לעולם מיירי בחבירין חשודין לאכול ולהאכיל והמתארח אצלו אינו נאמן על עצמו אעפ"כ נאמן על אחרים מ"מ דוקא בסוף שנתארח אצל ע"ה אבל בתחלה מחייב לקבל שלא לאכול אצלן דאם לא יקבל הדבר הזה הוי חוץ מדבר אחד: