ובירושלמי מעמידה בפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו וכתב מיי' בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא ע"כ וי"א דאפי' פסקה היא אם בפני אביה פסקה אומרת לו כנוס או פטור וכך היא מסקנת הרא"ש: לשון ריא"ז ואם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונסה ולא פוטרה כמבואר בק"ה ולפי מה שתקנו הגאונים שהמורדת בבעלה כופין הבעל לגרש אף זו יכולה למרוד בו וכופין אותו לגרש כמו שביאר מז"ה:
לשון ריא"ז אפי' מת המערער ולא טען יכולין היורשין לטעון טענת אביהן מספק ולומר אילו היה אבינו קיים שמא טען כך והרי הוא כמי שטוען אביהם וכן האפוטרופוס של יתומים יכול לטעון בשבילם ומז"ה אומר שאם לא טענו היתומים או אפוטרופוס שלהם אין ב"ד טוענין בשבילן טענה ואני אומר שאם אינן יודעין לטעון היתומים והאפוטרופוס ב"ד טוענין בשבילם: ומדברי הרא"ש ז"ל משמע שצריך שימתין הדיין עד שיטעון האפוטרופא ולכך אמר אביי אבד זכותו כדי שישוב האפוטרופוס ואם לא היה האפוטרופוס יודע להשיב היה אביי טוען בשביל היתומים כדברי ר' יוחנן. והא דלא קאמר אילו הוה אבוהון קיים הוה טועין מזוייף משום דטוענת מזוייף לאו טענה מעלייתא היא כיון שהלוקח והמוכר מכחישין אותו ולא שכיחא ושיהא אביהם טוען מזוייף ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי אבל חזרתיו ולקחתיו ממנו טענינן להו: