שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 3 · הלכה 1 · Integer 3

מעמעמין על הנראה לעברו כו'. — ענין "עימעום" בירושלמי הוא כמו גימגום בלשון הבבלי, ע' ברכות פ"ה ה"ד בתחילה מסרב בשנייה מעמעם, ובשבת ס"א דף ג' ע"ג מהלכות של עימום היא, ובסנהדרין סופ"ה שלא יראה דין זה יוצא מעמעם. ובמוסף הערוך ערך עמעם כתב ועיניו השע תרגומו ועינוהי עמעם. וכן עניינו כאן שאם ראו ב"ד לעבר את החדש, אף שבאו עדים ביום שלשים להעיד שראו את הלבנה הרי ב"ד מגמגמין על העדים שלא לקבלן ומעברין את החדש, אבל אין מגמגמין על החדש שלא נראה בזמנו שב"ד יקדשו אותו כאלו נראה להם הלבנה החדשה, ור' בא חולק וסבר להפך. ולא כן שיטת הבבלי (כ' א') דשם הנוסח "מאיימין" (והוא מלשון אימה כמו בסנהדרין פ"ג מ"ט מכניסין אותן ומאיימין עליהן) על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו (פרש"י שיחרישו העדים) ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, ופרש"י שיאמרו ראינו ויעידו שקר וכן מבואר בתלמודא שם. ופלא מאחר שלא נראה בזמנו ולא באו עדים להעיד על החדש מה שייך לומר שאין מאיימין על העדים שלא באו, ובלי ספק שמתוך זה השתדל הרמב"ם בסופ"ג מקה"ח לפרש פירוש אחר בזה ע"ש. ושוב מצאתי בספר ניר שהעיר על מקצת דברינו ע"ש.

יכול אם היה צריך שני ימים נותנין לו שני ימים ת"ל אותו כו'. —צ"ל: ת"ל יום (כגירסת ק"ע וכ"ה בספרא) אין לו אלא יום אחד בלבד הדא אמרה מעמעמין על הנראה לעברו (פי' שדוקא שני ימים אין נותנין לו אבל יום אחד נותנין לו אפי' נראה החדש בזמנו) מתניתא פליגא על ר' בא יכול כשם שמעברין כו' מתניתא פליגא על ר' זעירא יכול אם לא נראתה הלבנה לשני ימים יקדשו את החדש לאחר שני ימים ת"ל אותם מקראי קדש אלה הם מועדי אין אלה מועדי מפני שלא נראתה הא אם נראתה לא (פי' דאם נראתה אין דוחין את החדש אפי' יום אחד ואין משגיחין ע"ז שנראה לב"ד צורך לעברו) הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו הוו בעי מימר כו'.