משנה
משנה זו חוזרת ללמד בעניין גביית השקלים.
בחמשה עשר בו – בחודש אדר, שולחנות – חלפנים הפורטים ומחליפים מטבעות, יושבין במדינה – בכל המקומות בארץ ישראל, מלבד המקדש, וגובים את השקלים.
בעשרים וחמשה בו – בחודש אדר, ישבו – שולחנות, במקדש – וקיבלו את השקלים מהשולחנות במדינה שהביאו להם את השקלים שגבו. משישבו במקדש, התחילו – בית דין, למשכן – לקחת משכון ממי שלא הביא את שקלו.
את מי ממשכנין? - לויים וישראלים (יהודים שאינם לא כוהנים ולא לוויים) וגרים (גויים שנעשו יהודים) ועבדים משוחררין – שכל אלו חייבים לתת מחצית השקל בכל שנה (עבד כנעני (עבד שאינו יהודי) המשתחרר הופך להיות עם שחרורו יהודי גמור), אבל לא נשים – שהן פטורות ממחצית השקל, משום שהן חסרות רכוש, ואינן יכולות לשלם, ולא עבדים – כנענים, שאף הם פטורים ממחצית השקל, ולא קטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל (זמן גדלות לעניין חיוב במחצית השקל מן התורה הוא עשרים שנים (שמות ל,יד)).
וכל קטן – שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שהתחיל אביו לשקול על ידו – לתת מחצית השקל בשבילו, אינו פוסק – אין הבן מפסיק מלשקול, אלא שוקל בעצמו כל שנה, אף שעדיין אינו חייב לשקול עד שיהא בגיל עשרים שנים.
אין ממשכנין את הכהנים – אומנם גם הכוהנים חייבים לתת מחצית השקל, ואף תובעים אותם, אבל אין ממשכנים אותם, מפני דרכי שלום – שלא יבואו הממשכנים לידי מריבה איתם.
בתוספתא שקלים א,ו שנו: משישבו במקדש התחילו למשכן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו (ואף שהחולה מצטער מן החיתוך, סופו שהוא מכיר שאין כוונתו אלא לרפואתו), כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהם, כדי שיהו קורבנות הציבור קריבים מהם (שהרי אין קורבנות הציבור באים משל יחיד, ולפיכך לוקחים שקלים מכל ישראל), מפני שקורבנות הציבור מרצים ומכפרים בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר (ומשה רבנו לקח מהם את הכסף בעל כורחם, כדי להצילם מן הנגף), שנאמר: "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל" וגו' (שמות ל,טז).
כוונת הברייתא שבתוספתא היא, שממשכנים את ישראל על השקלים בעל כורחם, דוגמת הרופא שמחתך את המכה כדי להציל את החולה, ואף שהקורבנות צריכים להיות לרצון, הרי החולה מכיר אחר כך שהחיתוך היה לשם רפואה, ודעתו נוחה ממנו אחר כך ("תוספתא כפשוטה").
השולחני
עיסוקיו העיקריים של השולחני כללו החלפת מטבעות, פריטת מטבעות, שמירת פקדונות כספיים, וייעוץ בדבר ערכם של המטבעות. השולחני הלווה כספים והעמיד אשראי ללקוחותיו.
• • •
משנה
משנה זו מלמדת, שנחלקו חכמים, האם הכוהנים חייבים במחצית השקל.
אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): העיד בן כוברי (מחכמי הדור הראשון לתנאים) – מסר עדות על הלכה קדומה או נוהג קדום, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – לפני החכמים בבית המדרש שביבנה, שכל כהן שהוא שוקל – שנותן מחצית השקל, אינו חוטא – כלומר, אף על פי שאין הכוהנים חייבים לשקול, כמו שמבואר בירושלמי להלן, מכל מקום, כוהן השוקל אינו חוטא.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – לבן כוברי: לא כי – אין הדבר כך, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא – שהכוהנים חייבים במחצית השקל כשאר כל ישראל.
אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן – הכוהנים דורשים את הפסוק להלן על אודות עצמם, שהם למדים ממנו לעניין השקלים שלהם (המאמר "אלא שהכוהנים דורשין" וכו' אינו של רבן יוחנן בן זכאי אלא של רבי יהודה): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז) – מנחה שכוהן מביא הרי היא נשרפת כולה, ולא נאכל ממנה כלום, ומכאן הכוהנים דורשים: הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים – שהן מנחות הבאות משקלי הציבור, ונאכלות לכוהנים, שלנו – הם, שיש לנו חלק בהם על ידי השקלים שנתנו, היאך הם נאכלין? – איך מותר לנו לאוכלם? והרי דינם כדין מנחת כוהן, שהיא נשרפת כולה! מזה שהם נאכלים יש ראיה, שאנו אסורים לשקול, ואין לנו חלק במנחות אלו.
בכתבי היד של המשנה: 'בן כוברי'. אבל בדפוסים האחרונים של הירושלמי ובבבלי: 'בן בוכרי'.
רש"י ותוספות (בבלי מנחות כא,ב וערכין ד,א) כתבו, שלדעת בן כוברי אף הלוויים פטורים מלשקול, אולם רמב"ן (שמות ל,יב) כתב, שלא נחלקו אלא על הכוהנים, אבל הלוויים חייבים לשקול לדברי הכל.
בירושלמי להלן אמרו, שחכמים משיבים (שואלים) לרבי יהודה על דרשת הכוהנים. מכאן שדרשת הכוהנים אמרה רבי יהודה, שאילו אמרה רבן יוחנן בן זכאי בשם הכוהנים, מה עניין רבי יהודה לקושיה על דרשה זו? משום כך נראה שכל המשנה מדברי רבי יהודה, שהביא את המחלוקת שהיתה ביבנה בין בן כוברי לבין רבן יוחנן בן זכאי, ואחר כך הביא את דרשת הכוהנים. ויש לנו במשנתנו שלוש דעות: לבן בוכרי, הכוהן אינו חייב לשקול, אבל השוקל אינו חוטא; לרבן יוחנן בן זכאי, הכוהן חייב לשקול, ואם לא שקל חוטא; לכוהנים ולרבי יהודה, הכוהן אינו חייב לשקול, והשוקל חוטא ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 396-398).
• • •
משנה זו חוזרת ללמד בעניין גביית השקלים.
בחמשה עשר בו – בחודש אדר, שולחנות – חלפנים הפורטים ומחליפים מטבעות, יושבין במדינה – בכל המקומות בארץ ישראל, מלבד המקדש, וגובים את השקלים.
בעשרים וחמשה בו – בחודש אדר, ישבו – שולחנות, במקדש – וקיבלו את השקלים מהשולחנות במדינה שהביאו להם את השקלים שגבו. משישבו במקדש, התחילו – בית דין, למשכן – לקחת משכון ממי שלא הביא את שקלו.
את מי ממשכנין? - לויים וישראלים (יהודים שאינם לא כוהנים ולא לוויים) וגרים (גויים שנעשו יהודים) ועבדים משוחררין – שכל אלו חייבים לתת מחצית השקל בכל שנה (עבד כנעני (עבד שאינו יהודי) המשתחרר הופך להיות עם שחרורו יהודי גמור), אבל לא נשים – שהן פטורות ממחצית השקל, משום שהן חסרות רכוש, ואינן יכולות לשלם, ולא עבדים – כנענים, שאף הם פטורים ממחצית השקל, ולא קטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל (זמן גדלות לעניין חיוב במחצית השקל מן התורה הוא עשרים שנים (שמות ל,יד)).
וכל קטן – שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שהתחיל אביו לשקול על ידו – לתת מחצית השקל בשבילו, אינו פוסק – אין הבן מפסיק מלשקול, אלא שוקל בעצמו כל שנה, אף שעדיין אינו חייב לשקול עד שיהא בגיל עשרים שנים.
אין ממשכנין את הכהנים – אומנם גם הכוהנים חייבים לתת מחצית השקל, ואף תובעים אותם, אבל אין ממשכנים אותם, מפני דרכי שלום – שלא יבואו הממשכנים לידי מריבה איתם.
בתוספתא שקלים א,ו שנו: משישבו במקדש התחילו למשכן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו (ואף שהחולה מצטער מן החיתוך, סופו שהוא מכיר שאין כוונתו אלא לרפואתו), כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהם, כדי שיהו קורבנות הציבור קריבים מהם (שהרי אין קורבנות הציבור באים משל יחיד, ולפיכך לוקחים שקלים מכל ישראל), מפני שקורבנות הציבור מרצים ומכפרים בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר (ומשה רבנו לקח מהם את הכסף בעל כורחם, כדי להצילם מן הנגף), שנאמר: "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל" וגו' (שמות ל,טז).
כוונת הברייתא שבתוספתא היא, שממשכנים את ישראל על השקלים בעל כורחם, דוגמת הרופא שמחתך את המכה כדי להציל את החולה, ואף שהקורבנות צריכים להיות לרצון, הרי החולה מכיר אחר כך שהחיתוך היה לשם רפואה, ודעתו נוחה ממנו אחר כך ("תוספתא כפשוטה").
השולחני
עיסוקיו העיקריים של השולחני כללו החלפת מטבעות, פריטת מטבעות, שמירת פקדונות כספיים, וייעוץ בדבר ערכם של המטבעות. השולחני הלווה כספים והעמיד אשראי ללקוחותיו.
• • •
משנה
משנה זו מלמדת, שנחלקו חכמים, האם הכוהנים חייבים במחצית השקל.
אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): העיד בן כוברי (מחכמי הדור הראשון לתנאים) – מסר עדות על הלכה קדומה או נוהג קדום, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – לפני החכמים בבית המדרש שביבנה, שכל כהן שהוא שוקל – שנותן מחצית השקל, אינו חוטא – כלומר, אף על פי שאין הכוהנים חייבים לשקול, כמו שמבואר בירושלמי להלן, מכל מקום, כוהן השוקל אינו חוטא.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – לבן כוברי: לא כי – אין הדבר כך, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא – שהכוהנים חייבים במחצית השקל כשאר כל ישראל.
אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן – הכוהנים דורשים את הפסוק להלן על אודות עצמם, שהם למדים ממנו לעניין השקלים שלהם (המאמר "אלא שהכוהנים דורשין" וכו' אינו של רבן יוחנן בן זכאי אלא של רבי יהודה): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז) – מנחה שכוהן מביא הרי היא נשרפת כולה, ולא נאכל ממנה כלום, ומכאן הכוהנים דורשים: הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים – שהן מנחות הבאות משקלי הציבור, ונאכלות לכוהנים, שלנו – הם, שיש לנו חלק בהם על ידי השקלים שנתנו, היאך הם נאכלין? – איך מותר לנו לאוכלם? והרי דינם כדין מנחת כוהן, שהיא נשרפת כולה! מזה שהם נאכלים יש ראיה, שאנו אסורים לשקול, ואין לנו חלק במנחות אלו.
בכתבי היד של המשנה: 'בן כוברי'. אבל בדפוסים האחרונים של הירושלמי ובבבלי: 'בן בוכרי'.
רש"י ותוספות (בבלי מנחות כא,ב וערכין ד,א) כתבו, שלדעת בן כוברי אף הלוויים פטורים מלשקול, אולם רמב"ן (שמות ל,יב) כתב, שלא נחלקו אלא על הכוהנים, אבל הלוויים חייבים לשקול לדברי הכל.
בירושלמי להלן אמרו, שחכמים משיבים (שואלים) לרבי יהודה על דרשת הכוהנים. מכאן שדרשת הכוהנים אמרה רבי יהודה, שאילו אמרה רבן יוחנן בן זכאי בשם הכוהנים, מה עניין רבי יהודה לקושיה על דרשה זו? משום כך נראה שכל המשנה מדברי רבי יהודה, שהביא את המחלוקת שהיתה ביבנה בין בן כוברי לבין רבן יוחנן בן זכאי, ואחר כך הביא את דרשת הכוהנים. ויש לנו במשנתנו שלוש דעות: לבן בוכרי, הכוהן אינו חייב לשקול, אבל השוקל אינו חוטא; לרבן יוחנן בן זכאי, הכוהן חייב לשקול, ואם לא שקל חוטא; לכוהנים ולרבי יהודה, הכוהן אינו חייב לשקול, והשוקל חוטא ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 396-398).
• • •