משנה
במשנה שבהלכה א שנינו, שיוחנן בן פינחס היה ממונה על החותמות ואחיה על הסלתות (למנחות ולנסכים). משנה זו והמשנה שלאחריה באות לבאר את עניין החותמות והנסכים.
הנסכים הנזכרים כאן הם מנחת נסכים (סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך) הבאה עם קורבנות עולה או קורבנות שלמים, בין שהם קורבנות יחיד ובין שהם קורבנות ציבור, או עם חטאת ואשם של מצורע (שאר הקורבנות אינם טעונים נסכים).
מי שהיה צריך לנסכים, היה משלם לממונה על החותמות, מקבל ממנו חותם, והולך בחותם לממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לפי ערך החותם.
ארבעה חותמות היו במקדש – לממונה על החותמות, שהיה נותן אותם למי שהיו צריכים נסכים, והיו משמשים סימנים לנסכים שהיו צריכים להם, וכתוב עליהן: עגל – סימן לנסכי קרבן מן הבקר (עגל או פר), שהם שלושה עשרונים סולת, חצי ההין (שישה לוגים) שמן וחצי ההין יין (במדבר טו,ח-י) (משום שנסכי כל הבקר שווים, לפיכך כתבו "עגל"), זכר – סימן לנסכי קורבן איל (איל בארמית דכרא - זכר), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן ושלישית ההין יין (שם טו,ו-ז), גדי – סימן לנסכי קורבן כבש או עז, שהם עישרון סולת, רביעית ההין (שלושה לוגים) שמן ורביעית ההין יין (שם טו,ד-ה), וחוטא – סימן לנסכי מצורע עשיר, שלאחר שנרפא מצרעתו וטהר, הוא מביא שני כבשים וכבשה (ויקרא יד,י) ועם כל אחד מביא נסכים, שהם בין כולם שלושה עשרונים סולת, תשעה לוגים שמן ותשעה לוגים יין, ועוד לוג אחד שמן, שממנו הכוהן נותן על תנוך אוזנו הימנית ועל בהונות ידו ורגלו הימניים (שם טו-יח). החותם לנסכי מצורע סומן במילה "חוטא", משום שחטאיו גרמו לו שנעשה מצורע (בכמה מקומות נמנו חטאים שונים שעליהם הצרעת באה כעונש. גם מעשים שנזכרו במקרא על משה, מרים, גיחזי ועוזיהו מלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: חמשה חותמות היו במקדש – ולא ארבעה, וארמית כתוב עליהן: – הסימנים היו כתובים בלשון ארמית ולא בלשון עברית (כמו במשנה להלן ו,ה), לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, וכך היה כתוב עליהם: עגל, דכר, גדי, חוטא דל וחוטא עשיר – שלושת החותמות הראשונים לדעת בן עזאי זהים לאלה שלדעת חכמים, והיה כתוב עליהם בארמית: "עגל", "דכר", "גדי" ("עגל" ו"גדי" שווים בארמית ובעברית, ו"דכר" בארמית הוא "זכר" בעברית). לדעת בן עזאי היו שני חותמות לנסכי מצורע, והיה כתוב עליהם בארמית: "חטיי מסכן" (חוטא דל), "חטיי עתיר" (חוטא עשיר). "חוטא עשיר" - סימן לנסכי מצורע עשיר, כמבואר לעיל, ו"חוטא דל" - סימן לנסכי מצורע עני, שאינו מביא אלא כבש אחד ונסכיו ועוד לוג אחד שמן (ויקרא יד,כא. - המשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית על שני החותמות האחרונים).
עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות – החותם שכתוב עליו "עגל" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הבקר, בין לגדול ובין לקטן, בין לזכר הקרב עולה או שלמים ובין לנקבה הקרבה שלמים. גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות – החותם שכתוב עליו "גדי" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הצאן, חוץ משל אלים – חוץ מנסכים של אילים, שהם כבשים זכרים בשנתם השנייה (עיין משנה פרה א,ג). איל משמש עם ניסכי אלים בלבד – החותם שכתוב עליו "זכר" משמש סימן לנסכי אילים בלבד. חוטא משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע – החותם שכתוב עליו "חוטא" משמש סימן לנסכים של שלושת הכבשים שמביא המצורע, ועוד לוג שמן לתת ממנו על התנוך ועל הבהונות.
חוטא דל
מחוסר אמצעים מתכנה במשנה 'עני'. המשנה כאן ובנגעים יד,ז נוקטות את השם 'דל' ולא 'עני', לפי שהן קשורות לפסוק בויקרא יד,כא העוסק במצורע עני: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו...". כוחו של הפסוק הזה חזק היה דיו לגרור את מנסח ההלכה להשתמש במילה המקראית 'דל' העומדת במרכז העניין ולדחות מפניה את 'עני' של לשון חכמים ("רושמי לשון המקרא במשנה", "מחקרים בתלמוד ובמדרש", עמוד 62).
• • •
משנה
מי שהוא מבקש נסכים – לקורבנו, וקונה אותם מהמקדש ואינו מביא אותם מביתו, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו – ליוחנן, מעות – כפי הנסכים שהוא צריך, ומקבל ממנו – מיוחנן, חותם – עם הסימן לנסכיו. בא לו – מי שהוא מבקש נסכים, אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים – ממונה על קניית נסכים (יינות ושמנים וסלתות) מן הספקים ומכירתם לבעלי הקורבנות, כדי שלא יהא צריך כל אדם המביא קורבן לחזר אחר נסכים העשויים על טהרת הקודש, ונותן לו – לאחייה, חותם – שקיבל מיוחנן, ומקבל ממנו נסכים – לפי סימן החותם. לערב באין זה אצל זה – יוחנן ואחייה, ואחייה מוציא את החותמות – שקיבל מהקונים, ומקבל כנגדן מעות – מיוחנן. אם פחתו – שהמעות שבידי יוחנן היו פחות ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - פחתו לו – ליוחנן, וישלם יוחנן מביתו – מכספו, ואם הותירו – שהמעות שבידי יוחנן היו יותר ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - הותירו להקדש – המעות הנותרות הן של הקדש, ולא של יוחנן, ואין אומרים שמא התערבו מעות של יוחנן עם מעות הנסכים, אלא אומרים שמא נתן הקונה מעות יותר והתכוון שהן להקדש, שיד הקדש לעליונה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'על העליונה') – לפיכך, אם יתר - הריהו להקדש, ואם חסר - על הממונה להשלים משלו.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אם הותירו - הותירו להקדש, ואם פחתו - ישלם יוחנן מביתו", וכן הוא בספר "והזהיר".
מי שאבד חותמו – מי שקיבל חותם ואבד לו, ממתינין לו עד הערב – אומרים לו להמתין עד הערב, כשיוחנן ואחייה באים זה אצל זה לעשות חשבון, אם מצאו לו כדי חותמו – שהיו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה בשיעור דמי החותם שזה טוען שאבד לו, - נותנין לו – לזה שטען שאבד לו חותמו נסכים או מעות, ואם לאו – שלא היו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה, - לא היו נותנין לו – כלום, לא נסכים ולא מעות. ושֵׁם כל היום כתוב עליהן – על כל החותמות היה כתוב שם היום (המספר הסידורי של היום בשבוע, כגון יום ראשון או שני בשבת) שבו הם נמכרים, מפני הרמאין – שלא יאמרו שאבדו להם החותמות, ואם יימצאו ליוחנן מעות יתרות בשיעור דמי חותמותיהם - ייתנו אותן להם, ולאחר זמן כשיצטרכו נסכים לקורבנותיהם יביאו את החותמות לאחייה ויקבלו ממנו נסכים.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואם לאו - לא היה לו".
• • •
במשנה שבהלכה א שנינו, שיוחנן בן פינחס היה ממונה על החותמות ואחיה על הסלתות (למנחות ולנסכים). משנה זו והמשנה שלאחריה באות לבאר את עניין החותמות והנסכים.
הנסכים הנזכרים כאן הם מנחת נסכים (סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך) הבאה עם קורבנות עולה או קורבנות שלמים, בין שהם קורבנות יחיד ובין שהם קורבנות ציבור, או עם חטאת ואשם של מצורע (שאר הקורבנות אינם טעונים נסכים).
מי שהיה צריך לנסכים, היה משלם לממונה על החותמות, מקבל ממנו חותם, והולך בחותם לממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לפי ערך החותם.
ארבעה חותמות היו במקדש – לממונה על החותמות, שהיה נותן אותם למי שהיו צריכים נסכים, והיו משמשים סימנים לנסכים שהיו צריכים להם, וכתוב עליהן: עגל – סימן לנסכי קרבן מן הבקר (עגל או פר), שהם שלושה עשרונים סולת, חצי ההין (שישה לוגים) שמן וחצי ההין יין (במדבר טו,ח-י) (משום שנסכי כל הבקר שווים, לפיכך כתבו "עגל"), זכר – סימן לנסכי קורבן איל (איל בארמית דכרא - זכר), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן ושלישית ההין יין (שם טו,ו-ז), גדי – סימן לנסכי קורבן כבש או עז, שהם עישרון סולת, רביעית ההין (שלושה לוגים) שמן ורביעית ההין יין (שם טו,ד-ה), וחוטא – סימן לנסכי מצורע עשיר, שלאחר שנרפא מצרעתו וטהר, הוא מביא שני כבשים וכבשה (ויקרא יד,י) ועם כל אחד מביא נסכים, שהם בין כולם שלושה עשרונים סולת, תשעה לוגים שמן ותשעה לוגים יין, ועוד לוג אחד שמן, שממנו הכוהן נותן על תנוך אוזנו הימנית ועל בהונות ידו ורגלו הימניים (שם טו-יח). החותם לנסכי מצורע סומן במילה "חוטא", משום שחטאיו גרמו לו שנעשה מצורע (בכמה מקומות נמנו חטאים שונים שעליהם הצרעת באה כעונש. גם מעשים שנזכרו במקרא על משה, מרים, גיחזי ועוזיהו מלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: חמשה חותמות היו במקדש – ולא ארבעה, וארמית כתוב עליהן: – הסימנים היו כתובים בלשון ארמית ולא בלשון עברית (כמו במשנה להלן ו,ה), לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, וכך היה כתוב עליהם: עגל, דכר, גדי, חוטא דל וחוטא עשיר – שלושת החותמות הראשונים לדעת בן עזאי זהים לאלה שלדעת חכמים, והיה כתוב עליהם בארמית: "עגל", "דכר", "גדי" ("עגל" ו"גדי" שווים בארמית ובעברית, ו"דכר" בארמית הוא "זכר" בעברית). לדעת בן עזאי היו שני חותמות לנסכי מצורע, והיה כתוב עליהם בארמית: "חטיי מסכן" (חוטא דל), "חטיי עתיר" (חוטא עשיר). "חוטא עשיר" - סימן לנסכי מצורע עשיר, כמבואר לעיל, ו"חוטא דל" - סימן לנסכי מצורע עני, שאינו מביא אלא כבש אחד ונסכיו ועוד לוג אחד שמן (ויקרא יד,כא. - המשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית על שני החותמות האחרונים).
עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות – החותם שכתוב עליו "עגל" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הבקר, בין לגדול ובין לקטן, בין לזכר הקרב עולה או שלמים ובין לנקבה הקרבה שלמים. גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות – החותם שכתוב עליו "גדי" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הצאן, חוץ משל אלים – חוץ מנסכים של אילים, שהם כבשים זכרים בשנתם השנייה (עיין משנה פרה א,ג). איל משמש עם ניסכי אלים בלבד – החותם שכתוב עליו "זכר" משמש סימן לנסכי אילים בלבד. חוטא משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע – החותם שכתוב עליו "חוטא" משמש סימן לנסכים של שלושת הכבשים שמביא המצורע, ועוד לוג שמן לתת ממנו על התנוך ועל הבהונות.
חוטא דל
מחוסר אמצעים מתכנה במשנה 'עני'. המשנה כאן ובנגעים יד,ז נוקטות את השם 'דל' ולא 'עני', לפי שהן קשורות לפסוק בויקרא יד,כא העוסק במצורע עני: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו...". כוחו של הפסוק הזה חזק היה דיו לגרור את מנסח ההלכה להשתמש במילה המקראית 'דל' העומדת במרכז העניין ולדחות מפניה את 'עני' של לשון חכמים ("רושמי לשון המקרא במשנה", "מחקרים בתלמוד ובמדרש", עמוד 62).
• • •
משנה
מי שהוא מבקש נסכים – לקורבנו, וקונה אותם מהמקדש ואינו מביא אותם מביתו, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו – ליוחנן, מעות – כפי הנסכים שהוא צריך, ומקבל ממנו – מיוחנן, חותם – עם הסימן לנסכיו. בא לו – מי שהוא מבקש נסכים, אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים – ממונה על קניית נסכים (יינות ושמנים וסלתות) מן הספקים ומכירתם לבעלי הקורבנות, כדי שלא יהא צריך כל אדם המביא קורבן לחזר אחר נסכים העשויים על טהרת הקודש, ונותן לו – לאחייה, חותם – שקיבל מיוחנן, ומקבל ממנו נסכים – לפי סימן החותם. לערב באין זה אצל זה – יוחנן ואחייה, ואחייה מוציא את החותמות – שקיבל מהקונים, ומקבל כנגדן מעות – מיוחנן. אם פחתו – שהמעות שבידי יוחנן היו פחות ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - פחתו לו – ליוחנן, וישלם יוחנן מביתו – מכספו, ואם הותירו – שהמעות שבידי יוחנן היו יותר ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - הותירו להקדש – המעות הנותרות הן של הקדש, ולא של יוחנן, ואין אומרים שמא התערבו מעות של יוחנן עם מעות הנסכים, אלא אומרים שמא נתן הקונה מעות יותר והתכוון שהן להקדש, שיד הקדש לעליונה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'על העליונה') – לפיכך, אם יתר - הריהו להקדש, ואם חסר - על הממונה להשלים משלו.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אם הותירו - הותירו להקדש, ואם פחתו - ישלם יוחנן מביתו", וכן הוא בספר "והזהיר".
מי שאבד חותמו – מי שקיבל חותם ואבד לו, ממתינין לו עד הערב – אומרים לו להמתין עד הערב, כשיוחנן ואחייה באים זה אצל זה לעשות חשבון, אם מצאו לו כדי חותמו – שהיו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה בשיעור דמי החותם שזה טוען שאבד לו, - נותנין לו – לזה שטען שאבד לו חותמו נסכים או מעות, ואם לאו – שלא היו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה, - לא היו נותנין לו – כלום, לא נסכים ולא מעות. ושֵׁם כל היום כתוב עליהן – על כל החותמות היה כתוב שם היום (המספר הסידורי של היום בשבוע, כגון יום ראשון או שני בשבת) שבו הם נמכרים, מפני הרמאין – שלא יאמרו שאבדו להם החותמות, ואם יימצאו ליוחנן מעות יתרות בשיעור דמי חותמותיהם - ייתנו אותן להם, ולאחר זמן כשיצטרכו נסכים לקורבנותיהם יביאו את החותמות לאחייה ויקבלו ממנו נסכים.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואם לאו - לא היה לו".
• • •