אור לישרים על תלמוד ירושלמי חגיגה · פרק 3 · הלכה 5

משנה
המשנה מלמדת חומרה אחרת שיש בתרומה שאינה בקודש.
מן המודיעית – מודיעים / מודיעין, יישוב מצפון מערב לירושלים, על הדרך לירושלים וסמוך לגבולו הקדום של מחוז יהודה, ולפנים – לכיוון ירושלים, נאמנין – קדרים עמי הארץ, על כלי חרשׂ – לומר שהם טהורים לעניין קודש, אבל אינם נאמנים לעניין תרומה. והטעם הוא, שמן מודיעים ולפנים נמכרו כלים המיועדים לאכילת קודשים בירושלים, וכלים אלה נשמרו משעת יצירתם בטהרת הקודש, ומן המודיעית ולחוץ – לכיוון מישור החוף, אינן נאמנין – על כלי חרס לומר שהם טהורים לעניין קודש.
כיצד? הקדר (אומן העושה סירים וקדרות) שהוא מוכר את הקדירות – שהקדר היה מוליך בעצמו את קדרותיו ממקום למקום ומוכר אותן, נכנס לפנים מן המודיעית, הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין - נאמן, יצא - אינו נאמן – אף על פי שהוא אותו הקדר והן אותן הקדרות והם אותם הקונים, אין הנאמנות תלויה במקום יצירת הקדרות אלא במקום מכירתן על ידי הקדר לקונים, שאם כולם נמצאים מן מודיעים ולפנים, הקדר נאמן על טהרת הקדרות, ואם כולם נמצאים מן מודיעים ולחוץ, אין הקדר נאמן.

"כיצד" מציין להגבלה בנאמנות, שלפנים מן המודיעית "הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין - נאמן" אבל "יצא - אינו נאמן" ("לטיב ניב לשון המשנה: 'כיצד' כמילת הגבלה", "לשוננו" מא, עמוד 14).

במשנה פסחים ט,ב בשני כתבי יד: 'מן המודיעית ולחוץ', ובכתב יד אחד: ''מן המודיעים ולחוץ'.
נראה ש-ה' היידוע לפני שם המקום - 'מן המודיעית ולפנים', 'מן המודיעית ולחוץ', 'לפנים מן המודיעית' - שלא כמקובל, הוא בשל צורת שם המקום 'מודיעים' שנראית כשם עצם רגיל. השווה: 'מן הצופים ולפנים', 'מן הצופים ולחוץ' בתוספתא מגילה ג,כו.
• • •

תלמוד
במשנה שנינו: "מן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרש".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה שמן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרס) - בכלי חרשׂ הדקים – בכלי חרס קטנים בלבד, כגון קדרות וכוסות וכיוצא בהן, הקלו חכמים להאמין לקדרים עמי הארץ, לפי שיש צורך גדול בהם, שכל אדם היה צריך לקדרות לבשל ולאכול בהן את הקודשים. אבל בכלי חרס גדולים, הנחוצים רק לאחסון, ואין הכול זקוקים להם בשביל הקודש, לא הקלו חכמים להאמין לקדרים עמי הארץ.
ומציעים סיוע ממשנה לדברים המופיעים לפני כן: מתניתא אמרה כן: – המשנה (כאן) אומרת כך: הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין. ויש לדייק: וקדירות לא כלי חרש דקין הן?! (בתמיהה) – הרי קדרות שנזכרו במשנה הן כלי חרס קטנים! ומכאן שהמשנה מדברת בכלי חרס קטנים. שאילו היתה המשנה מדברת אף בכלי חרס גדולים, היה לה להזכיר כלים כאלה, כיוון שבכלים גדולים היה חידוש גדול יותר מבכלים קטנים.

בתוספתא חגיגה ג,כט שנו: מן המודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס דקים לקודש, מן המודיעים ולחוץ אינם נאמנים.

בבבלי חגיגה כו,א אמרו: תנא: נאמנים על כלי חרס הדקים לקודש.

דברי הברייתות בתוספתא ובבבלי באו בירושלמי בלשון 'מתניתא ב...'.

נגעו בו טהרות, מן המודיעית ולפנים טימא משקה את הכלי (אין מובן למשפט זה).

ומביאים מחלוקת אמוראים: היה מלא מים – אם מילא הקדר את כלי החרס במים, - רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: נאמן על הכלי ואינו נאמן על המשקה – אינו נאמן לומר שהמשקה טהור לקודש, לפי שלא הקלו חכמים להאמין לו מן המודיעית ולפנים אלא על כלי החרס אבל לא על המשקה. רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: נאמן על זה ועל זה – הוא נאמן לומר שגם המשקה טהור לקודש, שכיוון שהוא נאמן על הכלי, הוא נאמן אף על המשקה שבתוך הכלי.
ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (משנה חגיגה ג,ד) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: אם אמר לו – עם הארץ לכוהן שלא בשעת הגיתות: הפרשתי לתוכה רביעית קודש – נתתי לתוך החבית אף רביעית הלוג יין של קודש ששמרתיו בטהרת הקודש, - נאמן – על כל החבית, ואף על התרומה שבה, שהיא טהורה, שכיוון שהוא נאמן על טהרת הקודש שבחבית, הוא נאמן אף על טהרת התרומה שבה! – מכאן יש ללמוד, שכשמילא הקדר את כלי החרס במים, כיוון שהוא נאמן על הכלי, הוא נאמן אף על המשקה שבתוך הכלי, שלא כדברי רבי שמעון בן לקיש!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (המשנה), באומר: עד שאני חבר הפרשתיה – במקרה שעם הארץ אומר שהפריש את הרביעית לצורך קודשים בעוד שהיה חבר, שכיוון שהוא נאמן על טהרת הקודש שבחבית משום שהפרישה בעוד שהיה חבר ולא משום שהאמינו לעם הארץ על הקודש, הוא נאמן אף על טהרת התרומה שבה שהפרישה כשהוא עם הארץ. אבל כשמילא הקדר את כלי החרס במים, אף שהוא נאמן על הכלי, אינו נאמן על המשקה שבתוך הכלי.
ומתרצים עוד את הקושיה בהצעת הסבר לדברי החכם שהקשו עליו: רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אומרים בשם רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): טעמא דרבי שמעון בן לקיש – הטעם של רבי שמעון בן לקיש (שאמר שאינו נאמן על המשקה), אין חבירות למים – עם הארץ אינו נאמן על המים כמו חבר, משום שהמים מצויים בכל מקום, ולכן כשמילא הקדר את כלי החרס במים, אף שהוא נאמן על הכלי, אינו נאמן על המים שבתוך הכלי. אבל כשמילא הקדר במשקה אחר, כיוון שהוא נאמן על הכלי, הוא נאמן אף על המשקה שבתוך הכלי.

בבבלי חגיגה כו,א אמרו: אמר ריש לקיש: לא שנו (שנאמנים על כלי חרס) אלא ריקנים, אבל מלאים - לא. ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים.
אמר רבא: ומודה רבי יוחנן במשקים עצמם שהם טמאים.

לפי הבבלי, נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על הכלים המלאים, אבל לדברי שניהם אינו נאמן על המשקים. ואילו לפי הירושלמי, נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על המשקים, אבל לדברי שניהם נאמן על הכלים המלאים.
• • •