אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה · פרק 3 · הלכה 8

משנה
אין אוגדין את הלולב – עם ההדס והערבה, כדי להקל על נטילתם ביחד, אלא במינו (בכתבי היד של המשנה: 'ממינו', וכן להלן) – במין מארבעת המינים שבו, כגון בעלי לולב; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: אפילו במשיחה (חבל דק).
אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלם, שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות (סלים (מקור המילה ביוונית)) של זהב. אמרו לו – חכמים לרבי מאיר: (בכתב יד אחד של המשנה נוסף 'משם ראיה?!') במינו היו אוגדין אותו מלמטה (בכתב יד שני של המשנה אין 'אמרו לו...') – אגדו את לולביהם באגד נוסף שהיה ממין הלולב תחת הגימונות או במקום שאוחזים אותו ביד.
• • •
משנה
ואיכן היו מנענעין – את הלולב בשעת קריאת ההלל (תהילים פרקים קיג-קיח)? ב"הוֹדוּ לַי'י" תחילה וסוף – שבתחילת המזמור (תהילים קיח,א) ושבסופו (תהילים קיח,כט). ואף (בכתבי היד של המשנה: 'אף') ב"אָנָּא י'י הוֹשִׁיעָה נָּא" (תהילים קיח,כה) – מנענעים את הלולב; כדברי בית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות). בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: אף ב"אָנָּא י'י הַצְלִיחָה נָּא" (תהילים קיח,כה).
אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): צופה (מביט, מתבונן) הייתי ברבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) וברבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) – בשעת קריאת ההלל, שכל העם מטרפין (מנענעים) בלולביהן – אף ב"אנא ה' הצליחה נא", והם לא ניענעו אלא ב"אָנָּא י'י הוֹשִׁיעָה נָּא" בלבד.
מי שבא בדרך – שחזר מדרך, ולא היה בידו לולב – ליטול אותו בשעת קריאת ההלל כשהיה בדרך, כשיכנס לביתו יטול על שולחנו – בסעודתו.
אם לא נטל בשחרית – את הלולב, - יטול בין הערבים (לפנות ערב, לפני השקיעה), שכל היום כשר ללולב – מצוות נטילת לולב נוהגת במשך כל היום (כמו ששנינו במשנה מגילה ב,ה).

יטול על שולחנו
השאלה נשאלת: מדוע מי שנוטל בביתו, שלא בהלל, צריך ליטול דווקא על שולחנו (בסעודתו)?
ברכת המזון בנוסח ארץ ישראל הקדום פתחה בפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" וחתמה בו. אפשר שברכת המזון כללה אף את הפסוק "אנא ה' הושיעה נא". מעתה נראה לפרש את כוונת המשנה "יטול על שולחנו", שמי שלא נטל לולב בשעת קריאת ההלל ונענע ב"הודו לה'" תחילה וסוף וב"אנא ה' הושיעה נא" שבהלל, ייטול לולב בשעת ברכת המזון וינענע ב"הודו לה'" תחילה וסוף וב"אנא ה' הושיעה נא" שבברכת המזון. הרי שהוא מברך ברכת המזון ולולבו בידו, כמו שמסופר להלן על אנשי ירושלים, שהיו נוהגים שאדם קורא את "שמע" ומתפלל ולולבו בידו.
• • •

תלמוד
במשנה שנינו: "אמר רבי עקיבה: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע, שכל העם מטרפין בלולביהן, והם לא ניענעו אלא ב'אנא י'י הושיעה נא' בלבד".
תמהים: הא – אבל ב"הודו" - לא – לא נענעו?! (בתמיהה) – יש לדייק מלשון המשנה "והם לא נענעו אלא ב'אנא י'י הושיעה נא' בלבד", שרבן גמליאל ורבי יהושע לא נענעו אף ב"הודו לה'", ויש לתמוה על כך, שהרי לא נחלקו בית הלל ובית שמאי שמנענעים ב"הודו לה'".
ומתרצים: להוציא (למעט) "אף ב"אָנָּא י'י הַצְלִיחָה נָּא"" (המילים "אף באנא..." הן מובאה מן המשנה) – אין כוונת לשון המשנה אלא לומר שלא נהגו כדברי בית שמאי ולא נענעו אף ב"אנא ה' הצליחה נא", אבל ב"הודו לה'" נענעו, שנהגו כדברי בית הלל, שכן רבן גמליאל ורבי יהושע הם מבית הלל.
• • •

במשנה שנינו: "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב...".
רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): זה שהוא משכים לצאת לדרך – לאחר שעלה עמוד השחר ולפני הנץ החמה, ואינו יכול לקחת עימו לדרך לולב בחג הסוכות או שופר בראש השנה, ולא ינענע את הלולב בשעת קריאת ההלל ולא יתקע בשופר בתפילה, נוטל לולב ומנענע, שופר ותוקע – בביתו, לפני שהוא יוצא לדרך, שנטילת לולב ותקיעת שופר הן מהדברים שמצוותם ביום, שאם עשו אותם משעלה עמוד השחר - כשרים. לכשתגיע עונת (זמן) קרית "שמע" – כשיתקרב זמן הנץ החמה, הרי זה קורא את "שמע" ומתפלל – תפילת השחר, כשהוא מהלך בדרך.

בתוספתא ברכות ג,יט שנו: היה משכים לצאת לדרך, הרי זה נוטל שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קרית "שמע" קורא.
ובבבלי ברכות ל,א אמרו: תניא: השכים לצאת לדרך - מביאים לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת "שמע" קורא.

דברי רב בירושלמי הם ברייתא בתוספתא ובבבלי.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): צריך לנענע – את הלולב, שלש(ה) פעמים – בשעת נטילתו.
ומציעים שאלה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הכין חד והכין חד – כך אחד וכך אחד (הולכה היא נענוע אחד, והבאה היא נענוע אחד, וצריך להוליך ולהביא ולהוליך), או הכין והכין חד – או כך וכך אחד (הולכה והבאה הן נענוע אחד, וצריך להוליך ולהביא שלוש פעמים)? (כך פירשו הראשונים את השאלה, ולמדו כך מהשאלה הדומה שלהלן. - רבי זעורה שאל שאלה זו בהחוויה ממחישה, שכן נקט במילה 'הכין'. - אין פושטים את השאלה)

צריך לנענע שלוש פעמים
לכאורה, הברייתא "צריך לנענע שלוש פעמים" מוסבת על המשנה "ואיכן היו מנענעים". ואולם, כפי שכבר הדגיש ר"מ המאירי, מסדר המאמרים בירושלמי עולה, מפורש שאין הברייתא מוסבת על חלק זה של המשנה, אלא על חלקה השני של המשנה "מי שבא בדרך...". כלומר, אין היא עוסקת במי שמנענע את הלולב בהלל אלא במי שאינו נמצא עם הקהל בשעת ההלל והוא מנענע את הלולב. זה גם עניינה של ההלכה שלפני הברייתא: "המשכים לצאת לדרך..." (הלכה זו מופיעה גם בתוספתא), ושתיהן קובעות שמי שאינו יכול לנענע עם הקהל בהלל חייב לעשות זאת בינו לבין עצמו, קודם שייצא לדרך או אחרי שיחזור לביתו.
מעתה נשאלת השאלה: מדוע דווקא מי שנוטל בביתו, שלא בהלל, צריך לנענע שלוש פעמים? אם חשוב לנענע שלוש פעמים, מפני מה המנענע את הלולב בהלל אינו צריך לעשות כך? והתשובה פשוטה: המנענע את הלולב בהלל באמת מנענע שלוש פעמים, שהרי הוא מנענע בשלושה מקומות בהלל - "בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא". לפיכך אומרת הברייתא שמי שמנענע בביתו צריך לנענע שלוש פעמים כנגד שלוש פעמים שהיה מנענע אילו קיים את המצווה כהלכתה, בהלל.
ממש כדוגמתה של הלכה זו מצאנו בתקיעת שופר בראש שנה. גם תקיעת שופר, כשהיא נעשית כמצוותה, היא משולבת בתפילה (בברכות של ראש השנה: מלכויות, זיכרונות ושופרות), וגם היא, עיקר מצוותה אינו תלוי בברכות, אלא היא מוטלת על היחיד בכל מקום שהוא. לפיכך קובעת המשנה (ראש השנה ד,ט): "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלוש פעמים". כלומר, מי שלא היה בידו שופר בשעה שבירך את הברכות, ולא היה יכול לתקוע בתפילה, חייב לתקוע אחר כך כשיזדמן לידו שופר, וכשהוא תוקע הוא צריך לתקוע ולהריע שלוש פעמים, במקום שלוש הפעמים שתוקעים ומריעים ותוקעים בתפילה.
בשל דמיון זה בהלכותיהם, השופר והלולב באים יחד אצל המשכים לצאת לדרך: "נוטל לולב ומנענע, שופר ותוקע". הלכה זו באה בירושלמי בתחילת הסוגיה, ומיד אחריה הברייתא "צריך לנענע שלוש פעמים". זו משלימה את ההלכה בלולב בהקבלה להלכה בתקיעת שופר: כשם שהתוקע שלא בזמן הברכות צריך לתקוע שלוש פעמים, כך גם הנוטל לולב שלא בזמן ההלל צריך לנענע שלוש פעמים ("צריך לנענע שלוש פעמים", "כתבור בהרים", עמודים 96-97).

אם לפי בית הלל, מי שמנענע בביתו צריך לנענע שלוש פעמים כנגד שלוש פעמים שהיה מנענע בהלל, הרי שלפי בית שמאי, מי שמנענע בביתו צריך לנענע ארבע פעמים כנגד ארבע פעמים שהיה מנענע בהלל ("אף באנא ה' הצליחה נא").
לאור ההשוואה בין הלכות לולב להלכות שופר, יוצא שלפי בית שמאי, מי שלא היה בידו שופר בשעה שבירך, כשהוא תוקע אחר כך כשיזדמן לידו שופר הוא צריך לתקוע ולהריע ולתקוע ארבע פעמים, במקום ארבע הפעמים שתוקעים ומריעים ותוקעים בתפילה.
בירושלמי שבועות א,ד אמרו: "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, ...במוסף - בית שמי אומרים: עשר, ובית הלל אומרים: תשע". לפי ר"מ המאירי (בבלי ראש השנה לב,א), המימרה בירושלמי שבועות אינה מדברת בראש השנה שחל בשבת, אלא היא מדברת בכל ראש השנה, ולדעת בית שמאי במוסף אין לכלול מלכויות עם הברכות האחרות.
לפי זה, אפשר שלדעת בית שמאי תוקעים ומריעים ותוקעים במוסף בארבע הברכות האמצעיות: קדושת היום, מלכויות, זיכרונות ושופרות. הרי שלפי בית שמאי תוקעים ומריעים ותוקעים בתפילה ארבע פעמים.

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה נידה ט,ז) שנינו: צריך לכסכס שלש(ה) פעמים בין (בכתבי היד של המשנה: 'על') כל דבר ודבר – כשבודקים כתם בבגד האם דם הוא, צריך לשפשף את הבגד שלוש פעמים בכל אחד משבעה סממנים המעבירים כתם של דם.
ומציעים שאלה: רבי זעורה בעי – שואל (מסתפק): הכין חד והכין חד – כך אחד וכך אחד (הולכה היא כסכוס אחד, והבאה היא כסכוס אחד, וצריך להוליך ולהביא ולהוליך), או הכין והכין חד – או כך וכך אחד (הולכה והבאה הן כסכוס אחד, וצריך להוליך ולהביא שלוש פעמים)? (רבי זעורה שאל שאלה זו בהחוויה ממחישה. - אין פושטים את השאלה)

שאלת רבי זעורה על המשנה בנידה בעניין כסכוס הבגד הוצעה כאן בשל הדמיון לשאלתו על הברייתא בעניין נענוע הלולב.

בבבלי נידה סג,א אמרו: "וצריך לכסכס שלוש פעמים". - בעי רבי ירמיה: אמטויי ואתויי (הולכה והבאה) - חד (נחשבות ככסכוס אחד, ויש להוליך ולהביא את הסממנים על פני הכתם שלוש פעמים), או דלמא אמטויי ואתויי - תרתי (נחשבות כשני כסכוסים, ודי להוסיף עליהן עוד הולכה אחת), מאי? תיקו.
• • •