משנה
נשים ועבדים – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקטנים פטורין מן הסוכה – מישיבה בסוכה בחג הסוכות.
כל קטן שאינו צריך לאמו – שתטפל בו, - חייב בסוכה – חייב מן התורה במצוות ישיבה בסוכה.
מעשה שילדה כלתו של שמי הזקן (מחכמי הזוגות), ופיחת את המעזיבה – הוריד חלק משכבת הטיט שעל הגג מעל מיטת כלתו, וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן – התינוק שנולד לכלתו, שלדעת שמיי כל קטן חייב בסוכה מן התורה, אפילו קטן המוטל בעריסה שצריך תמיד לאימו.
ההלכה הקדומה לא הכירה כלל גיל מסוים כגיל מחייב ביחס למצוות האמורות בתורה.
לדעת שמאי הזקן, המייצג את ההלכה הקדומה, אפילו קטן המוטל בעריסה, שזקוק תמיד לאימו, חייב לשבת (לשכב) בסוכה מן התורה.
אכן, כך שנינו בספרא "אמור" פרשה יב על הכתוב "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב): "כל האזרח" - לרבות את הקטנים. שיטת הספרא כשמאי הזקן, הסובר שגם קטן בן יומו חייב בסוכה מן התורה, ולא משום חינוך.
נראה שגם לדעת תנא קמא קטן חייב בסוכה מן התורה. אלא שלתנא קמא יש להבדיל בין קטן שצריך לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לבין קטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה מן התורה.
הבבלי סוכה כח,ב מעיר על הסתירה שבין הספרא, הדורש "'כל' - לרבות את הקטנים", למשנתנו, הקובעת שקטן פטור מן הסוכה. והתלמוד מתרץ, שמשנתנו עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו הספרא דן בקטן שהגיע לחינוך, וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם דומה שהסוגיה הסתמית בסוכה שם איננה אלא העברה מחגיגה ד,א. שהרי תשובה לסתירה מצויה במשנה גופה, המבחינה בין קטן הזקוק לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לקטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה. לפי זה אין כל צורך לומר, שמדרש הכתוב "לרבות את קטנים" הוא אסמכתא בעלמא, ואין כל הכרח לפרש שחיוב קטן בסוכה הוא מדרבנן. אפשר שהספרא דן בקטן שאינו צריך לאימו, ומשנתנו עוסקת בקטן שצריך לאמו. בכל אופן, ההלכה הקדומה המשתקפת בדברי שמאי הזקן ובמשנתנו היתה סבורה, שגם קטן שהוא למטה מגיל שלוש עשרה חייב בסוכה מן התורה ("בן שלוש עשרה למצוות?", "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 22-23).
• • •
נשים ועבדים – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקטנים פטורין מן הסוכה – מישיבה בסוכה בחג הסוכות.
כל קטן שאינו צריך לאמו – שתטפל בו, - חייב בסוכה – חייב מן התורה במצוות ישיבה בסוכה.
מעשה שילדה כלתו של שמי הזקן (מחכמי הזוגות), ופיחת את המעזיבה – הוריד חלק משכבת הטיט שעל הגג מעל מיטת כלתו, וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן – התינוק שנולד לכלתו, שלדעת שמיי כל קטן חייב בסוכה מן התורה, אפילו קטן המוטל בעריסה שצריך תמיד לאימו.
ההלכה הקדומה לא הכירה כלל גיל מסוים כגיל מחייב ביחס למצוות האמורות בתורה.
לדעת שמאי הזקן, המייצג את ההלכה הקדומה, אפילו קטן המוטל בעריסה, שזקוק תמיד לאימו, חייב לשבת (לשכב) בסוכה מן התורה.
אכן, כך שנינו בספרא "אמור" פרשה יב על הכתוב "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב): "כל האזרח" - לרבות את הקטנים. שיטת הספרא כשמאי הזקן, הסובר שגם קטן בן יומו חייב בסוכה מן התורה, ולא משום חינוך.
נראה שגם לדעת תנא קמא קטן חייב בסוכה מן התורה. אלא שלתנא קמא יש להבדיל בין קטן שצריך לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לבין קטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה מן התורה.
הבבלי סוכה כח,ב מעיר על הסתירה שבין הספרא, הדורש "'כל' - לרבות את הקטנים", למשנתנו, הקובעת שקטן פטור מן הסוכה. והתלמוד מתרץ, שמשנתנו עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו הספרא דן בקטן שהגיע לחינוך, וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם דומה שהסוגיה הסתמית בסוכה שם איננה אלא העברה מחגיגה ד,א. שהרי תשובה לסתירה מצויה במשנה גופה, המבחינה בין קטן הזקוק לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לקטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה. לפי זה אין כל צורך לומר, שמדרש הכתוב "לרבות את קטנים" הוא אסמכתא בעלמא, ואין כל הכרח לפרש שחיוב קטן בסוכה הוא מדרבנן. אפשר שהספרא דן בקטן שאינו צריך לאימו, ומשנתנו עוסקת בקטן שצריך לאמו. בכל אופן, ההלכה הקדומה המשתקפת בדברי שמאי הזקן ובמשנתנו היתה סבורה, שגם קטן שהוא למטה מגיל שלוש עשרה חייב בסוכה מן התורה ("בן שלוש עשרה למצוות?", "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 22-23).
• • •