כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר "מָה אוֹכַל לְמָחָר", אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (זכריה ד, י). קשה למה אמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ? והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשם יתברך ולא ידאג לומר מה אוכל למחר!
ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר!
ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.
ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר!
ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.